חרם כלכלי על תוצרת ישראלית בווריאציה כזו או אחרת הוא רעיון ישן שאפשר למצוא את ניצניו כבר בשנת 1921. עוד לפני הקמת המדינה בשנת 1945 הכריזה הליגה הערבית על סיוע לערביי ארץ ישראל מול הציונות על ידי החרמת התוצרת היהודית בארץ. החרם התפתח לשיאו בשנות השבעים במהלך 'החרם הערבי' שכלל גם חרם שניוני על ישראל (לא רק החרמה ישירה אלה גם החרמת חברות מצד שלישי הסוחרים איתנו). ואף ניסיונות לחרם שלישוני שלא נאכף אפקטיבית מעולם.
כינון יחסי סחר עם מצרים וירדן עקב הסכמי השלום עמן, מעבר לאוניות מכולה על ידי קווי הספנות הגדולים בעולם, מלחמת המפרץ וכניסת ערב הסעודית לארגון WTO בטלו דה פאקטו את החרם הערבי. אם זאת בערך באותה התקופה של סוף שנות התשעים ותחילת המאה ה 21 אנו עדים לעליה של קריאה לחרם אזרחי בלתי רשמי (שלא על ידי מדינות) כנגד ישראל על ידי ארגונים בלתי ממשלתיים שונים (NGO's).
תחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת מאופיינת באופן כללי בהתעוררות פוליטית-חברתית-אזרחית (תנועות מחאה) במקומות רבים בעולם הנשענת על מספר מקורות הקשורים זה בזה:
טכנולוגיה: רשתות חברתיות מאפשרת לקיים קשר רצוף וקבוע עם קבוצות גדולות של אנשים באופן העוקף את אמצעי התקשורת המסורתיים.
צרכנות פוליטית: הפיכת כוח כלכלי כגון כוח הקניה (צרכנות) השקעות זרות (ישירות ופיננסיות) ועוד לכוח פוליטי לקידום מטרות פוליטיות.
גלובליזציה: בעולם גלובלי יש אג'נדה גלובלית ותפוצה גלובלית של רעיונות. הסכסוך הישראלי – פלשתינאי הפך לצערנו ממספר סיבות שאין זה המקום לפרטם, לסמל כללי למאבק ב'עולם הישן' לעומת העולם הגלובלי החדש שיש בו אג'נדה גלובלית חדשה.
עליית כוחה של החברה האזרחית: ארגונים לא ממשלתיים NGO's. ובמספר מקרים 'הפרטת' הפעילות הממשלתית, כולל בנושאי מדיניות בין לאומית, לידי ארגוני החברה האזרחית.
בהקשר זה עולה לרוב שמה של תנועת BDS כתנועת אזרחית המשמשת כתנועת גג למעל 100 ארגונים פרו פלשתינאים והקוראת להפעלת סנקציות כלכליות על ישראל ובכלל זה החרמות תוצרת ישראלית ואי השקעה בחברות ובגופים ישראליים כאמצעי להפעלת לחץ על ישראל בנושא הסכסוך הישראלי פלשתינאי. התנועה הנ"ל פועלת גם במישורים שאינם כלכליים ישירים כגון בקריאות לחרם אקדמי, פעילות משפטית נגד בכירים ישראליים (קציני צה"ל, פוליטיקאים), גיוס כספים למטרותהם ועוד.
פעילות זו מתבצעת בעיקר במדינות המערב וספציפית צפון-מערב אירופה וכן אוסטרליה ודרום אפריקה ויותר משהיא מתאפיינת כפעילות פרו- פלשתינאית היא נראית כפעילות אנטי-ישראליות (עם גוון אנטישמי מובהק) המאחדת שתי קבוצות שונות בתכלית ששום דבר מלבד שינאת ישראל אינו מאחד אותם, קבוצות שמאל רדיקאלי אנטי-ממסדיות מהצד האחד וקבוצות מוסלמיות פרו-פלשתינאיות המבוססות על תמיכה מקומית של הקהילות הערביות והמוסלמיות במדינות הנ"ל, מהצד השני.
מכיוון שמדובר בקריאה לפעילות אזרחית, מרבית הקריאות לחרם בהקשרו הכלכלי מופנות לציבור הרחב במדינות מסויימות וקוראות בדרך כלל להחרמת מוצרי צריכה (מזון, קוסמטיקה, מוצרי פלסטיק ביתיים וכו') . בעולם הגלובלי של ימנו בו שרשרת הערך של מרבית המוצרים עוברת מספר ארצות (יצור, הרכבה וכו) קשה מאד לפעילי החרם לקבוע מה הוא מוצר ישראלי ולכן הם מתרכזים כאמור בעיקר במוצרי הצריכה והמותגים הישראליים המוכרים, מוצרים שאפשר לזהותם בסופרמרקט. מאד קשה מצידם להחרים מוצרי ביניים תעשייתיים מתוצרת ישראל כגון כימיקלים, שבבי אלקטרוניקה, חלקי פלסטיק, תוכנה וכו'.
נראה שההשפעה האמתית על הכלכלה שלנו אינה גדולה וכנראה זניחה, ברור שזה לא נעים ו'פוגע במורל' אבל עד כה אפשר לחיות עם זה בלי קשיים מיוחדים. סודה סטרים שהייתה בכותרות עושה חייל, משקיעים זרים מגיעים לכאן (רק השבוע יש אירוע ענק עם הקוריאנים) והעתיד אינו כה קודר כפי שצובעים אותו רואי השחורות. הקריאות לחרם יהיו כאן עוד זמן רב, אנו צריכים ללמוד להתמודד עם זה. מנהלי השיווק של החברות צריכים לעבור הכשרות בנושא, משרדי הממשלה צריכים להיערך משפטית, מודיעינית ותפעולית לפעילות באווירה כזו.
אבל עברנו את פרעה – ועם הערכות מתאימה – נעבור גם את זה.