הדיון על מס הירושה עולה מדרגה. אין ספק כי הניסיון שנצבר בעולם מראה כי המס מקטין את ההעברה הבין -דורית ולכן פוגע בצבירה של הון רב בידי משפחות בודדות, אולם המחיר הרגשי כמו גם המעשי – גבוה מדי.
מעטים הסיפורים בעולם על התעשרות עצומה בתקופת חיים אחת. כולנו מכירים את ביל ג'יטס ואולי עוד איזה מיליארדר אחד או שניים שצברו הון עתק בתקופת חייהם, אולם מרבית האנשים העשירים ירשו את הונם ואז מנקודת הפתיחה הטובה הזו יכלו להוסיף את חלקם להון המשפחתי ולהמשיך להוריש אותו (ואת עמדת הפתיחה לחיים הנגזרת ממנו) לילדהם.
על התופעה הזו בדיוק רוצים תומכי החוק להטיל מיסוי. על צבירת נכסים משמעותיים בידי משפחות לאורך דורות וכך להקטין את הקיטוב הכלכלי בחברה.
לכאורה מטרה נאה שכמובן התמיכה בה או ההתנגדות לה חוצה את החברה הישראלית בדיוק בקו שבין אלו שיש להם מה להוריש ובין אלו שאין להם מה להוריש.
שני יצרים שולטים בכיפה בכל הקשור לפסיכולוגיה האנושית, יצר הקיום העצמי ויצר המשכיות המטען הגנטי (יהיו הטוענים שאחד הוא בעצם תולדה של השני). כל אחד מאיתנו נאבק וחי עבור עצמו (הקיום העצמי) אולם גם עובד וחוסך עבור ילדיו. בעולם המודרני בו איננו מגינים על ילדנו מפני נמרים או אריות טורפים הופכת הירושה לצאצאים (כמובן אחרי הקניית החינוך) לביטוי הברור ביותר של שמירה על המשכו של המטען הגנטי שלנו – יצר הקיום של המין / של הזן / של המשפחה.
דור ההורים חש שהזכות הטבעית הזו לתמיכה בצאצאים, המעוגנת בתחושות כה חזקות בפסיכולוגיה שלנו נפגעת או נלקחת ממנו חלקית. דור הבנים לעומת זאת, פוגש את החוק בזמן הרגיש מאד של אבלות, וזה מעורר זעם רב בבחינת המדינה מרוויחה ממות אזרחיה.
מעבר לנקודה הרגשית, גם התומכים בחוק נאלצים להודות כי מבחינה מעשית אכיפתו בעייתית מאד.
באופן אישי אני מזדהה היטב עם מטרת החוק אולם בתוך עמי אני יושב ומכיר היטב את הטבע האנושי ועוד יותר טוב את טבע נערי האוצר. הטייקונים ישלמו עוד כמה מליונים על המאות שיש להם ו- כרגיל – תשלום המס יגולגל על מעמד הביניים. הטייקונים מניידים את הונם בכל העולם והמס ייפול בסופו של דבר על אותו זוג הורים שעבדו כל חייהם תחת עול יוקר המחיה הישראלי והורישו לילדהם דירה וחצי.
אז כן, בהתחלה המס יהיה על ירושות גבוהות במיוחד אבל עם הקמת מנגנון הגבייה והשמאות יחולו נסיגה וכרסום בתיקרת הירושה עד שהיא תפגע כמעט בכל אחד. בדיוק כמו המע"מ שהחל בפחות מעשרה אחוזים ולאחר התייצבות מנגנוני הגבייה שלו הפך להיות המס הקל ביותר לגבייה. המע"מ הפך למס הראשון שמועלה עם כל גזרות כלכליות הנוחתות עלנו ועומד כיום על קרוב לכפול משיעורו כשהוטל לראשונה.
צבא של שמאים יצטרך להעריך כל מקרה פטירה. כמה שווה הפסנתר הישן שקנתה סבתא מינה מבינימינה בשנות החמישים כאשר חסכה מיל לפרוטה וויתרה על מכונת כביסה על מנת לאפשר שעורי מוסיקה לילדיה? ואם ליורשיה אין כסף זמין על מנת לשלם את המס – האם הוגן לדרוש מהם למכור את הפסנתר ולהיפרד מרכוש בעל ערך סנטימנטלי העובר במשפחה כבר ארבע דורות על מנת לשלם את המס? כמובן שהפסנתר הוא רק דוגמא מופשטת, אפשר להחליפו בתכשיטים, תמונות, דירה, ריהוט וכו.
המס מעודד כלכלה שחורה! כמה זהב, יהלומים וכסף מזומן יעברו ללא רישום מהבלטות של סבא לבלטות של הנכד? כמה חשבונות בחו"ל, נכסים שיוחזקו בנאמנות על ידי עורכי דין של חברות קש זרות ועוד ועוד.
הניסיון אף מראה כי במקרים מסויימים יורשים של עסקים משפחתיים נאלצו למכור ולפרק את העסק או לקחת הלוואות כדי לשלם את המס (אם הם רוצים להחזיק בנכס) וכך שפכו את התינוק עם המים. השיקול להחזיק בנכס אינו תמיד רציונלי כאשר מדובר בירושות ולכן אי אפשר לצפות להחלטות הגיוניות מצד היורשים.
הרעיון נשמע אולי הגיוני וצודק חברתית אבל ביצוע הוגן הוא כמעט בלתי אפשרי ויצא שכרו בהפסדו.
הכסף הגדול הוא כמובן בקרקע, בדירות בבתים. מנגנוני חכירה לטווחים ארוכים כמו 99 שנה יכולים לנטרל מצד אחד את צבירת קרקעות בידי משפחות ולדחות אותו בדור או שניים כך שהקשר הרגשי עם הנפטר – פוחת. לטעמי הרבה יותר הוגן רגשית וקל ביורוקרטית להתאים את מדרגות המס, להעמיק את הגביה בכלכלה השחורה (ולא לתמוך בה) ולהסדיר את נושא מקלטי המס של החברות הרב לאומיות, להגדיל תמלוגים למדינה ולהגביל הפרטות – מאשר למסות אבלים.