הנושא הנוכחי של הירחון ארץ אחרת הינו "העושים לביתם" שבו מאמרים נוקבים יותר או פחות על "המושחתים" שמעזים לעשות לביתם. להלן ציטוט הפתיחה של חוברת החודש הנוכחי, הפירושים שלי בסוף:
"חלקים גדולים מן הציבור שנקרא בעבר "האליטה המשרתת" איבדו את התחושה כי עליהם לשרת את החברה הישראלית ופנו לעשות מה שעושה "האליטה הגלובלית" בכל רחבי כדור הארץ, אותו עניין שנקרא בשפה נקייה "לעשות לביתי". לעניין הזה יש ביטויים שונים, אך עיקרם אחד: החברה הישראלית איננה מעניינת כחברה, אלא אך ורק ככר לפעילות עסקית או אקדמית או תקשורתית, שמטרתה לשלב את אותם חלקים מן האליטה המדוברת באליטה הגלובלית ההולכת ונוצרת בעשורים האחרונים, ולהקנות להם מקום של כבוד במעמד העליון החדש הזה.
החברה הישראלית עצמה, על עושרה האנושי, על מכאוביה ואתגריה, איננה מעניינת את אותה קבוצה. שכן הקבוצה הזו – קבוצה שעם אנשיה נמנים רבים מקובעי סדר היום הכלכלי, התקשורתי והאקדמי שלנו הקרויים "מצליחנים" ועל כן נחשבים גם לחכמים ו"שווים" יותר מכל האחרים – משוכנעת באמת ובתמים בעליונותה המובנית, ובסתר לבה היא בזה לרבות מן הקבוצות המרכיבות את החברה שלנו. אנשי האליטה הללו מוכנים מעת לעת לתת צדקה לאותם ישראלים שגורלם לא שפר עליהם, אבל הם הולכים ומתנתקים מן ההוויה המקומית תוך שהם הולכים ומתקרבים אל "הוואספיות" האמריקאית הנכספת, זו שתעשה אותם אחת ולתמיד שייכים לקבוצה הכי חשובה ומשפיעה בעולם. ומשום שהחברה שלנו איננה מעניינת אותם באמת, כי היא בעצם אך ורק קרדום לחפור בו, ומכיוון שיש להם עדיין עמדות שליטה ברבים מצומתי ההכרעה שלה, אנו מוצאים את עצמנו בעצם בתור חברה ללא ראש (ההדגשה במקור).
הקבוצה שהיתה אמורה להיות הכוח הלאומי המנהיג, שכן העם השקיע בה את מיטב נכסיו הרוחניים, התרבותיים, והכלכליים; אותה קבוצה איננה דואגת לשאר חלקי הגוף. ובמידה מסויימת – למרות חומרת הדברים אי אפשר שלא לומר אותם – היא בוזזת את החברה, כפי שעושות רבות מאוד מן האליטות העכשוויות בעולם כולו. אלה חוקי הכלכלה החדשה. במסעותינו ברחבי החברה שלנו אנו נתקלים שוב ושוב באותו פרדוקס: בכל מגזר ומגזר אנו פוגשים אנשים יוצאים מן הכלל המשוכנעים שהחברה נרקבה. הבשורה הטובה היא שאין זה נכון. הבשורה הרעה היא שיש מי שמרוויחים המון כסף ומעמד מקידום הרעיון הנ"ל, המשסה אותנו אלה באלה".
ראשית לגבי הסגנון של הירחון הטוען כי "… מבקש להחזיר לראש סדר היום את הדיון הערכי בשאלת מהותה ויעדיה של החברה הישראלית". הסגנון לפיו כל מי שהוא בפעילות עסקית, אקדמאית או תקשורתית – מוקצה, מזכיר לי את מהפכת התרבות בסין של שנות השישים בה אנשים חששו להסתובב ברחוב במשקפיים מחשש פן יואשמו כי הם "אינטקלטואלים". הסגנון גובל לדעתי בהסתה.
אולם אם נרד לשורשה של הבעיה אליה מכוונים עורכי הירחון, הגדרתה היא למעשה בעיה מובנת בחברה הישראלית, מדינת עולם ראשון המתמודדת עם אתגרי עולם שלישי.
ראשית להגדרות, כן אנו מדינת עולם ראשון!! כל המדדים הכלכליים והחברתיים שלנו עולים בקנה אחד עם התקנים המדדים והנורמות שנקבעו על ידי ארגון המדינות המפותחות (OECD). אם זאת הבעיות העיקריות שאנו מתמודדים עימן הן בעיות המאפיינות את העולם השלישי, סכסוך אתני אלים על שטח.
"האיליטות הואספיות הגלובליות" אליבא ד"ארץ אחרת" (להזכירכם כל מי שנמצא בפעילות עסקית תקשורתית או אקדמית) הן למעשה מעמד הביניים העולמי. אין זה משנה אם הוא בגרמניה, ישראל, ארה"ב או דרום קוריאה. מעמד הביינים העולמי רואה במדינה ספקית של שירותים ציבורים.
אם נשים רגע את מדיניות החוץ והבטחון בצד (אני מיד חוזר לנושאים חשובים אלו) הרי שלאזרח ממעמד הבינים בכל מקום בעולם לא חשוב ולא מעניין אם בשלטון נמצאת מפלגת העם המאוחד, הרפובליקאים, הדמוקרטים, ליכוד או מערך. הוא רוצה שירותי בריאות, חינוך ותחבורה בסטנדרט מסוים ולא מעניינים אותו שום תירוצים או עמדות פוליטיות של מנהיגיו.
זאת הסיבה לירידה העקבית באחוזי ההצבעה בבחירות במדינות המפותחות (ועליה בנושאי צרכנות פוליטית כאלטרנטיבה), אם מתעלמים מנושאי חוץ ובטחון הרי שממש לא משנה מי בשלטון – הדרישה היא למוצר ציבורי באיכות מסויימת, ממש כמו שלא מעניין אותנו מי נמצא בהנהלת החברה ממנה אנו קונים מוצרים.
בעולם מסוג זה למעשה אתה בוחר את מקום המגורים על פי איכות החיים קרי על פי ספק המוצר הציבורי הטוב ביותר. יש בעולם מאות אלפי משפחות expats הנודדות / מהגרות ממדינה למדינה בהתאם לזמינות מקומות העבודה ואיכות החיים שמציעה המדינה המארחת.
כמובן שהעולם שלנו לא כל כך פשוט, עמדות פוליטיות סוציאליות יותר או פחות לעומת ליברליזם ושוק חופשי (שוב יותר או פחות) מתורגמות מיד לשפת הכלכלה כגון הורדת/העלת מיסים וכדומה. אולם גם במגרש זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לקבל הורדת מיסים שבצידה ירידה בסטנדרט המוצר הציבורי (לפחות לא באופן הכרתי). במדינת הלאום המודרנית של העולם הראשון המדינה היא קודם כל ספק שירותים ציבוריים ורק אחר כך ריבון המגן על הלאום.
ועכשיו לנושאי חוץ ובטחון, עבור מעמד הביניים במרבית מדינות העולם המערבי נושאים אלו היו במשך שנים בגדר נושאים תיאורטים, אקדמים, נושאים של מושגים מעורפלים ממהדורת החדשות המסכמת ונגעו במילים כגון כבוד לאומי או אינטרסים לאומים – מושגים שקשה לרדת לעומקם ולתת להם תג מחיר של תקציב ממשלתי. גישה זו "התפוצצה בפנים" למעמד האיליטות במערב והחל מ11 בספטמבר נושאי חוץ ובטחון הפכו להיות נושאים שנוגעים בחיי כל אזרח.
כן, אני מודע לכל בעיות החברה הישראלית. העוני, הקיטוב אובדן הדרך, זה קיים בכל חברה מודרנית וכמובן שזה אינו תירוץ להפסיק את המאמצים להתמודד עם האתגרים הללו אבל במקומות אחרים יש בעיות אחרות. כמות חסרי הבית הגדולה ביותר שראיתי ברחובות הייתה ביפן, מדינה מתקדמת לכל הדעות, שם זה קשור בגורמים תרבותיים לפיהם גברים מבוגרים נוטים לעזוב את הבית כדי לא ליפול לעול על הדור הצעיר בעוד שהנשים (הסבתות) עוזרות בגידול הנכדים. כמות המסוממנים חסרי הדרך שבערי הבירה האירפאיות עצומה, הקיטוב בארצות הברית נוראי אך עדין מליוני אנשים מכל רחבי העולם היו שמחים מאד להזדמנות להגר אליה.
לכן עלנו להחליט כיצד אנו רוצים להראות, מן הסתם מקום טוב באמצע חברה ליבראלית, פתוחה וחופשית בו יש מקום ותגמול להצלחה בעסקים באקדמיה ובתקשורת לצד מערכות סוציאליות תומכות ורשת בטחון חברתית המבטיחים מינימום לאותם אלו שנושרים מהמרוץ. ללא ספק האתגרים העודמים בפני החברה הישראלית עצומים אבל ההשתלחות של הירחון בכל מה שמריח יוזמה פרטית או הצלחה אישית מוגזמת מאד.