פריחת העמותות לסיוע לנזקקים אינו מראה על פשיטת רגל חברתית של הממשלה (יש קרטריונים אחרים להראות את המדיניות החברתית הכושלת של הממשלה) אלה דוקא על חוסן חברתי של החברה האזרחית בישראל.
השנים האחרונות עוברות עלינו בסימן התעוררות חברתית, מהדורות הטלביזיה עמוסות בכתבות "חברתיות" אשר להם תבנית די קבועה הפותחת בראיונות עם עניים, קשישים וקשי יום, ממשיכה במחדלי הממשלה ומסיימת בקרן אור בודדה בדמות עמותה עלומה המסייעת לאותו מגזר נזקק.
לכתבות הללו תפקיד חשוב בהעלאת המודעות הציבורית לנושא מסוים אך הם לוקות לעיתים בהפשטת יתר של תפקיד הממשלה במלחמה בעוני.
לממשלה במשק מודרני יש שלושה תפקידים עיקריים במישור הכלכלי: הראשון והחשוב ביותר הוא יצירת מקומות עבודה (על ידי יצירת אקלים כלכלי מתאים ליצירת עסקים חדשים והרחבת העסקים הקיימים) השני הוא אספקת מוצרים ציבוריים (כגון ביטחון, חינוך) והשלישי הקטנת חוסר השוויון בהכנסות (קרי תשלומי העברה כגון ביטוח לאומי, מיסוי פרוגרסיבי וסיוע ישיר לסקטורים ספציפיים כגון מענקי לידה וכן').
מכל כיוון שבוחנים זאת, יצירת הכנסה למשפחות הנזקקות על ידי שילובם במעגל העבודה (יצירת מקומות עבודה מתאימים) טוב יותר מאשר לתת לאותם נצרכים כסף באופן ישיר. זה טוב יותר בראש ובראשונה לאותם נזקקים המקבלים אישור פסיכולוגי כי הם יכולים להשתלב בחברה (כל פרק במשפחה חורגת מדגים לנו כי כל דבר בכלכלה מתחיל ונגמר בראש), וטוב אף לסובבים אותם על מנת שלא יביטו על אותם אנשים בעליונות ויראו בהם לא יותר מאשר טפילים חברתיים.
הסיוע הישיר צריך להיות באמת רק למי שאינו יכול לעבוד מסיבות גופניות או שכליות, או חלילה למי שנפגע מאסון טבע, פיגוע וכו'. אולם מי צריך לספק את אותו סיוע ישיר? ברור כי אם עוסקים בסיוע כספי הרי מדובר בביטוח הלאומי או מקביליו במדינות אחרות, אולם לא כל הסיוע הישיר לנזקקים הוא כספי.
הבה נבחן לדוגמא אספקת ארוחות חמות לנצרכים בבית תמחוי בדרום תל אביב. מנקודת מבט כלכלית יבשה, פעילות מסוג זה תהיה יעילה יותר אם תתבצע על ידי העמותות (המפעילות אותם היום) ולא על ידי הממשלה!
על מנת ליצר את הפעילות המתקיימת כיום בבית התמחוי הממשלה תגבה מיסים נוספים, תקים מנגנון ביצועי (מינהלת בתי התמחוי) תשכור עובדים, כלי רכב, מסעדות וכו'. מכיוון שמחויבים לשקיפות ציבורית יפורסמו מכרזים אותם יכינו גדודים של עורכי דין, מי שלא יזכה במכרז יעצור את התהליך בבג"צ. על אותם מסעדות שיזכו במכרז יפקחו פקחים שיוכשרו במיוחד לצורך כך, בקיצור הפעלת בתי התמחוי על ידי הממשלה תהיה יעילה הרבה פחות מאשר עמותה בה הפעילים חדורי רוח עזרה לזולת והמתקיימת על כספי תרומות של אנשי עסקים – שמקבלים אגב זיכוי במס הכנסה על תרומתם זו – ושאין לי ספק כי אם היו שואלים אותם היו משיבים כי הם מעדיפים לתרום סכומים בלתי מובטלים ישירות לארגוני צדקה כאשר הם יודעים "לאיפה הולך הכסף" מאשר להעלאת המיסים שהם היו משלמים לממשלה, באותו הסכום.
אולם החיים ה כידוע ממש לא רק כלכלה, מה בדבר האחריות של הממשלה לאזרחיה? ערכי ישראל והיהדות ועוד ועוד.
ובכן יש כאן לדעתי חפיפה בין שני מושגים שאינם זהים. הראשון הוא הממשלה והשני הוא החברה האזרחית- הקהילה.
האזרח במדינה המודרנית משליך את הסיוע והאחריות, של מה שפעם היה בתחום האחריות של הקהילה או המשפחה המורחבת, לפתחה של המדינה. אנו חיים בחברה מנוכרת ואינדיבידואליסטית (ומעלים על נס תכונות אלו) אך מנגד חלקנו מצפים באופן פרדוקסלי מהממשלה לפעול למען חברה אוטופית ושוויונית יותר.
קחו את תחום גידול ילדים לדוגמא – מעונות יום החליפו את הסיוע של הקהילה בגידול תינוקות שהיה קיימת בחברה השבטית או הכפרית של לפני כמה מאות שנים. זה נכון גם לגבי טיפול בקשישים המועברים לבתי אבות ולא ממשיכים בחיהם בתוך המשפחה או הקהילה. כיהודים אנו יודעים כי בכל קהילות ישראל בגולה הייתה עזרה הדדית שלא הייתה קשורה לשלטונות.
גם במלחמה בעוני, אזרחי המדינה המודרנית מצפים כי האחריות תיפול לפתח הממשלה ופתרון קהילתי שהוא דווקא הפיתרון הנכון חברתית, פסיכולוגית והיסטורית נראה לנו בריחה מאחריות הממשלה. אנו משלמים מיסים ומצפים מהממשלה לפתור את כל תחלואי החברה בעזרת הכסף בלבד וללא מעורבות של הפרט או הקהילה בה הוא חי.
ובכן זו אינה הגישה הנכונה לדעתי. עמותות סיוע (מלכ"רים) פועלות ביעילות כלכלית טובה יותר מאשר הממשלה הן מחוברות מקומית לאזור בו הן פועלות, נהנות מאמון הקהילה וזו הדרך הנכונה לסיוע לנזקקים. יתרה מזאת, זה גם הכלי לדעתי להתמודד עם בעיות מסוימות במערכת החינוך.
ומה עם הממשלה אתם שואלים? הממשלה צריכה לתמוך בתהליך הבריא של סיוע חברתית לנזקקים על ידי עמותות וזאת במתן זיכויי מס מוגדלים על תרומות, השתתפות בעלויות (לא בניהול) לעמותות שיעמדו בקריטריונים מסוימים וכו'.
פריחת העמותות לסיוע לנזקקים אינו מראה על פשיטת רגל חברתית של הממשלה (יש קריטריונים אחרים להראות את המדיניות החברתית הכושלת של הממשלה) אלה דווקא על חוסן חברתי של החברה האזרחית בישראל.