אפשר לעצור את הקורונה אבל לא בטוח שזה יעבוד בישראל

הבת שלי נולדה בסינגפור בעיצומה של מגיפת הסארס לפני 17 שנה. כל הורה זוכר את לידות ילדיו כאירועים משמעותיים ומכוננים, אולם אני משער שבודדות האימהות שילדו כאשר הן לובשות חליפת בידוד ומסיכת סינון לווירוסים (ואשתי כמובן היא הגיבורה המרכזית בסיפור הזה) ובודדים האבות שעמדו ליד רעייתם במהלך לידה בחליפת בידוד סטרילית, מסיכת פנים ומשקפי מגן, אותו ציוד שעטה עליו גם הצוות הרפואי.

לאחר הלידה הוכנסה גם התינוקת החמודה (טפו טפו)  לאינקובטור סטרילי. פרוטוקול בית החולים חייב אותן להישאר בהשגחה למשך 24 שעות, ואחרי 24 שעות ודקה אחת כבר היינו שלושתנו – בריאים ושלמים- ברכב בדרך הבייתה.

הסארס התגנב לאיטו לסינגפור, מדינה מודרנית ומפותחת שכמו ישראל היא בעלת ביקורת גבולות נוקשה (למעשה אי). הסארס הגיעה עם תושב המדינה שחזר מהונג-קונג שם נדבק (כמו כל מי שהתאכסן בקומה מסוימת במלון מסוים) מאזרח סיני ששכן בחדר לידו בבית המלון. אותו אדם הספיק להדביק כמה וכמה אנשים בסינגפור לפני שפיתח את הסימפטומים של המחלה ואושפז בבידוד. עם שהתבררה התפשטות המגפה במהלך סוף חודש מרץ 2003 החל כל מי שהיה יכול (בעיקר הזרים) לעזוב את סינגפור, ההיריון המתקדם של אישתי לא איפשר לנו לטוס ונשארנו באי, לא בהיסטריה אבל בהחלט תוך כדי שינויים משמעותיים באורח החיים.

סינגפור ידועה במשטר הנוקשה שלה, ובסיטואציה הזו משטר נוקשה היה ברכה ולא קללה. משרד הפנים הסינגפורי הכריז על מצב חירום. לא רק שמצב החירום התקבל בהבנה על ידי האזרחים- הוא התקבל בברכה ובתשואות. כל כלי התקשורת פתחו בקמפיין בעל מטרות ברורות שהזכיר לי מאד את ההירתמות הציבורית הכללית שלנו בישראל כאשר פורצת חלילה מלחמה או מבצע צבאי. הנחיות הקמפיין היו ברורות: מי שלא צריך לצאת- נשאר בבית, בכניסה לכל מקום ציבורי (קניון, מקומות עבודה, תחבורה ציבורית) עומד שומר שמודד חום, מי שיש לו חום במרחב הציבורי נשלח בכפיה (מכוח צווי חירום) לחדר מיון, בשדה התעופה ובנמל הים מודדים חום לכולם (שוב מי שיש לו חום נשלח לבדיקה למיון). כל בתי החולים עברו למצב חירום, הצוותים עטויים כולם בתלבושת מבודדת 24/7 גם במחלקות אחרות, האמבולנסים מחוטאים אחרי כל נסיעה.

ועכשיו לעיקר, צוותים של חוקרים עקבו 'אחורה' אחרי כל חולה בסארס שאותר במדינה, מיפו את כל פגישותיו, נסיעותיו, באיזו טיסה הגיע, באיזה אוטובוס נסע משדה התעופה, עם מי נפגש בדוכן האוכל לארוחת צהריים והיכן קנה את צרכי המכולת שלו. כל מי שהיה בקשר עם אדם שהוכרז כחולה סארס הושם בבידוד חובה בביתו, כן כולם! אלפי אנשים, ללא קשר למעמדם, עושרם, אזרחותם והקשרים הפוליטיים שלהם הושמו במעצר בית. מעצר הבית הזה פוקח על ידי אזיקים אלקטרוניים. מי שהפר את תנאי הבידוד ויצא מהבית נעצר על ידי המשטרה במחלקה מבודדת סגורה בבית מעצר שהוכן מבעוד מועד בדיוק 'לחכמולוגים' הללו. במקביל למעצר הבית היה מערך של חלוקת מצרכי יסוד לבתים כך שגם כאשר משפחות שלמות היו בבידוד בביתן הן קיבלו מהממשלה (כמו גם מחברים ומשפחה) מצרכי מזון.

לאחר חודשיים בחודש מאי הכריזה הממשלה כי האי נקי, מצב החירום הוסר ונערך טקס ממלכתי רב רושם לכבודם של הצוותים הרפואיים והסניטרים בבתי החולים- שוב, מאד דומה לטקסים הצבאיים אצלנו. נראה היה כי סינגפור מנעה מתים רבים על ידי פעולות נחרצות אלו.

מגפות של וירוסים במהלך החורף והאביב הן תופעה ידועה בסין מזה שנים, במהלך ההיסטוריה גבתה בוודאי קורבנות רבים, אולם מגיפות אלו היו מרוכזות גיאוגרפית במקום מוגדר ובמקרים רבים (בוודאי לפני עשרות שנים) לא הגיעו כלל לתקשורת העולמית. הגלובליזציה, הפיתוח הכלכלי והמוביליות הגיאוגרפית הנלווה לפיתוח גורמת להתפשטות המגפות מעבר לאזור שבו התפרצו ונראה כי הדרך המיידית להכיל אותן הן שמירה על היגיינה אישית והגנה נאותה לצד הגבלות תנועה.

אצלנו? מעורפלת, לא ברורה ואנמית היא תגובת משרד הבריאות לנושא הבדיקות בכניסה בנתב"ג (במקרה שלנו בסה"כ מעבר בינלאומי מרכזי אחד לכל המדינה שלא כל כך קשה לפקח עליו). לא ברורה הנחייה של משרד הבריאות לחוזרים מסין להישאר בבתים (האם חובה? האם המלצה? מי מפקח?)

הגבלות תנועה מנוגדות לעקרונות החופש האישי והחיטוט בלו"ז בשבועיים האחרונים של הנכנסים בנתב"ג נחשב אולי לפגיעה בפרטיות- אבל אם תהיה התפרצות עולמית של המגפה עם אלפי מתים בכל מדינה הרי נגיע לזה. מוטב להחיל הגבלות חמורות ומוקדמות לשחרר לפי הצורך מאשר לרדוף אחרי ההתפשטות המגפה על ידי החמרת ההגבלות עם הזמן.

גם במדינה דמוקרטית ופתוחה כמו ישראל הציבור הרחב לא רק יבין את זה- הוא גם מעדיף את זה.

השארת תגובה