רון בן ישי במאמר חוצב להבות – ארבע סיבות מדוע המאמר שגוי מיסודו

רון בו ישי הוא מהפרשנים הצבאיים הוותיקים בישראל, אולי הוותיק ביותר. ככזה הוא נהנה מגישה ישירה לצמרת מפקדי צה"ל והם מצידם אני משער נהנים מערוץ ישיר למרכז הבימה התקשורתית בישראל באמצעות העברה "בלעדית" של סקופים לאותו כתב.

אז הנה מאמר חוצב להבות ולדעתי שגוי מיסודו בנושא הקשר שבין החוסן האזרחי והצבאי במדינת ישראל שהמסר העיקרי בו: הצבא מוכן והציבור לא… בבחינת הציבור מטומטם.

פעם אמר על זה פרשן צבאי אחר שמודל הפעלה כזה בעיתון הוא לא עיתונאות אלא 'כתבי חצר' או 'שופר הצבא' ובאופן אישי אני סבור כי מרבית הנושאים עלהם כותב בן ישי במאמרו האחרון הנ"ל – מאמר חוצב להבות ושגוי לחלוטין – הם קולות אותו שופר צבאי של עיתונאי החצר, תוצרים של אותה סדנת סיעור מוחות שערך הרמטכ"ל כוכבי המוזכרת בכתבה.

ראשית נראה כי הצבא מרגיש מאוים, אולי מרגיש מאוים יותר מהמעורבות ציבורית מאשר מחלק מאוייבנו. כמי שחושבים שאנו חיים אי שם בשנות ה 50' מצפים מהמשפחה הישראלית לשלוח את ילדיה לשירות, לא להיות בקשר עם הצבא ולהסכים (חלילה שלא נדע) לאבדות. מנגד, גם מהתקשורת מצפים להפסיק את מחול הפרשנויות והדיווחים (הכל מוזכר במאמר הנ"ל). בקיצור – מודל צפון קוריאה ואולי איראן.

אליבא גישה זו הציבור צריך למלא את מכסת הבשר ולמלא את השורות, לא להביע ביקורת לא באופן ישיר ולא באמצעות התקשורת ולסמוך בעיניים עצומות על צה"ל, ואת 'הפנינים' הללו אנו לא שומעים מארדואן אלה מעיתונאי ישראלי…

ובכן יש לי חדשות עבור רון בן ישי. החוסן הציבורי שלנו גדול בהרבה מכל מה שמצטייר בניירות העבודה שהודלפו. במבצע הצבאי הרציני האחרון שהייה כאן (צוק איתן) הייתה סולידריות ציבורית מלאה הן בתוך הציבור על קבוצותיו השונות והן מול הנהגת המדינה והצבא, הציבור נתן 'צ'ק פתוח' לצה"ל ולמפקדיו הסכים לסבול קשיים ואבדות וכל זאת לתקופה מאד ארוכה שלא הייתה כמוה בימי צה"ל -50 ימי לחימה ממשיים, הצבא היה זה שלא סיפק את הסחורה.

אז מאיפה בכל זאת נובעת תחושת החמיצות?

קודם כל מהציניות של ההנהגה הפוליטית שלנו. כשהשחיתות בכל מקום, כשהאינטרס הפוליטי והאישי קודם לטובת המדינה אי אפשר לבוא לציבור ולבקש הקרבה. לבוא לציבור בטענות על כך שהוא מעז להביע ביקורת, לבוא לתקשורת בטענות שהיא מעזה להביא ניתוחים – זה כבר הרבה מעבר לציניות – זו חוצפה מהולה בטיפשות.

דבר שני, איך מצפים ממשפחות לשלוח את ילדהם לצבא כאשר אחוזים כה גדולים מהחברה הישראלית אינם נכנסים תחת האלונקה? מאות אלפי חרדים וערבים אינם תורמים את חלקם בבניית החברה! חייבים לבנות מערכות של שירות לאומי שיגרמו לחלקים אלו של האוכלוסייה לתרום לקהילה, זה צודק, זה נכון חברתית וערכית ואפילו אפשר להצדיק זאת כלכלית. מנגד, אם מסיבות פוליטיות אי אפשר לגייס את כולם לשירות צבאי או לאומי אז יש ללכת למודל הנמצא בצידו השני של הרצף והוא מודל של צבא שכיר. לא נכביר על זה במילים ונפנה לספרו המצויין של עופר שלח "המגש והכסף" העוסק בהרחבה בנושא זה.

במצב הנוכחי של גיוס חובה חלקי אי אפשר לבוא בטענות לרגישות רבה לאבדות – זה אבסורד שאיני מבין איך כתב מנוסה מעז לכתוב בצורה הזו. זאת לא ירידה במוטיבציה לתרום ולא ירידה באהבת המדינה או בציונות – זה פשוט ההרגשה של 'להיות פראיירים' – ועוד על הדבר היקר מכל –לא מדובר על נטישת הרעיון הציוני, מדובר על חוש הצדק הבסיסי של חלוקת העול הטבוע בכל אדם ביחס לקבוצתו.

סיבה שלישית להרגשת החמיצות היא הגבלות שצה"ל מגביל עצמו בהפעלת כוח. ככל שאני מנתח זאת מדובר לא פחות מחוסר הבנת הזירה שהיא זירה רחבה הנמשכת מרצועת עזה ודרום לבנון עמוק לתוך הבירות במערב אירופה ובאמריקה, זירה הכוללת בנוסף לצבא גם את התקשורת הבינלאומית, מדיה חברתית וכו'. אנו כה מתגאים ביכולות הסייבר שלנו, במחשבה מחוץ לקופסה ושאר סופרלטיבים והנה אנו מפסידים קרב אחר קרב במלחמה התודעתית במדיה וברשתות החברתיות. כן זה מסובך, אני יודע, אבל גם לפרוץ לטרמינל באנטבה היה מסובך… תתמודדו ותבואו עם פתרונות, משאבים מהציבור קיבלתם. מערכת הביטחון מקבלת סדרי גודל של כ 10% מתקציב המדינה בדיוק לצרכים אלו.

והנה הגיע גם הזמן לנתץ את התזה האחרונה במאמר המופרך הזה, התזה לפיה צה"ל מפסיד כוח אדם טוב לשוק האזרחי. ובכן, כוח אדם טוב זה מצרך נדיר בכל ארגון, בכל חברה וגם הפלא ופלא בצבא. מנגד ובניגוד למה שנכתב בשטח נראה כי שירות קבע הוא דווקא קריירה מבוקשת. שירות קבע מאפשר מוביליות חברתית, קביעות, תנאים כלכליים מצוינים. כ 90% מהצבא אינו קרבי ולכן אינו נמצא בשדה כך שהתנאים הפיזיים כלל לא רעים ומנגד בנוסף לתנאים הכלכליים יש הרגשת שליחות, מהות ערכית ומשמעות רגשית לעבודה – גורמים שכל מנהל כוח אדם בחברה מסחרית שואף להנחיל לעובדיו ואילו בשירות צבאי הם מובנים וברורים.

אז פניה לצמרת צה"ל דרך רון בן ישי, צמרת מוערכת ומתוגמלת. אנו צריכים מנהיגות ולא תירוצים, ביצוע ותוצאות ולא מריחת הציבור. בקיצור – הנהגה.

השארת תגובה