המחיר היקר של הכסף הזול מסין: האם ישראל באמת מתכוונת לשעבד תוצרת חקלאית לסין?

ישראל היא מדינה עשירה וחזקה כלכלית, אנו נמצאים בקבוצה המובילה של המדינות בעולם מבחינת תמ"ג לנפש ועברנו במדד זה מדינות מפותחות כגון יפן ואיטליה. הגיע הזמן לשנות את דפוס המחשבה ולהפסיק לרדוף אחרי כסף זול שיתברר שהוא יקר מאד.

ממשלת סין נמצאת מזה מעל לעשור במסע קניות גלובלי מטורף. רשימת הקניות הארוכה כוללת נמלי ים בעשרות מדינות (כולל 'נמל המפרץ' החדש הצמוד לנמל חיפה), מסילות ברזל באפריקה ובמרכז אסיה, מכרות מתכת ופחם באפריקה, קבוצות כדורגל ומותגי על באירופה, חברות תוכנה ובעצם מה לא…

התקציב? מעל טריליון דולר שזה בערך 3 פעמים התוצר הישראלי השנתי. המטרה? משולשת: כלכלית, פוליטית ומדינית.

כלכלית ופוליטית, שרידות המפלגה הקומוניסטית בשלטון בסין תלויה בהעלאת רמת החיים של 1.5 מיליארד אזרחיה והממשל בסין פועל לאבטחת אספקת חומרי גלם ואנרגיה להנעת הכלכלה הסינית כמו גם את נתיבי הים להובלתם. מבחינה לאומית הסינים מבקשים להחיות את העוצמה העולמית הסינית לאחר מה שנקרא שם 'מאת שנות ההשפלה' שספגה סין מהמערב.

בשנת 2013 אוגדו חלק גדול מהשקעות אלו במעטפת פוליטית וכלכלית בשם "פרויקט החגורה והדרך", יוזמה שהפכה להיות הנדבך המרכזי של מדיניות החוץ והכלכלה הסינית בשנים האחרונות.

הרכישות הסינית מעוררות תגובת רתיעה בעולם ממעורבות ממשלת סין במשקים המקומיים. באופן כללי ניתן להגיד כי מרבית המדינות המפותחות בעולם החלו להגביל השקעות סיניות בשטחן. החל מארה"ב שעדכנה לאחרונה את קווי המדיניות של הועדה לבחינת השקעות זרות (CFIUS) דרך האיחוד האירופאי שהודיע כי יגבש אמות מידה לסינון השקעות זרות וזאת כדי "לנטרל השתלטות על נכסים המסכנת את הביטחון הלאומי" וכלה באוסטרליה שהודיע כי תכליל שיקולים של בטחון לאומי במסגרת בחינת מדינת המקור של השקעות זרות.

גם מדינות מפותחות פחות ששמחו בתחילה על ההשקעות הסיניות, מתחילות להבין כי לא מדובר רק בהשקעות עסקיות. ההשקעות הסיניות היו נושא לוהט בבחירות האחרונות בסרילנקה ובמלזיה (שני יעדים מרכזיים להשקעות הסיניות) והביאו שם לשינוי שלטוני. חוסר נחת ציבורית מתחילה להישמע גם במדינות כגון פקיסטאן שנחשבת ליהלום שבכתר יוזמת החגורה והדרך.

ואצלנו? הפוך מהמגמה העולמית ומההיגיון הגיאו-אסטרטגי, פרסמה לאחרונה הממשלה מכרז "למתן שירותי יעוץ אסטרטגי לבדיקת התכנות לפיתוח חקלאי מרחבי לשם אספקת תוצרת חקלאית למדינות זרות" [1], בגוף המכרז מוזכרת סין באופן מפורש.

כן, מדינת ישראל חסרת עתודות הקרקע, חסרת מי השקיה, חסרת הידיים העובדות והנאבקת ביוקר המחייה מתכוונת לשעבד לטווח ארוך (מעל 10 שנים) את היבולים מקרקעות חקלאיות נרחבות בארץ – לטובת ממשלה זרה.

נראה כי ישראל קלטה באיחור ניכר את פוטנציאל עלייתה של סין וקולטת מאוחר את ההשלכות הכרוכות בהשקעותיה; ישראל מתקדמת ללא חשיבה ותכנון כולל בקשריה עם סין ומוצאת עצמה כבולה להתחייבויות שעלולות לפגוע באינטרס שלה; אין ספק כי לישראל יש אינטרס משמעותי בקשרים כלכליים עם סין, אך מנגד לסין אינטרסים וקשרים באזור שמנוגדים לאינטרס הישראלי ובעיקר תלות מוחלטת בנפט המזרח תיכוני ובעיקר האיראני. אין משמעות הדברים חלילה שסין היא יריבה של ישראל אולם המשמעות היא שמדיניות החוץ של סין מושפעת באופן משמעותי מהיחסים עם אויבנו – בעיקר איראן.

כמו ההשקעות הסיניות בנמל חיפה החדש (נמל המפרץ) שעכשיו, שנים לאחר חתימת ההסכם, מתברר כי הן עומדות בניגוד לאינטרס הביטחוני הישראלי וזאת עקב חוסר בראייה רחבה של מכלול ההיבטים הכלכליים, הדיפלומטיים והביטחוניים של ישראל, כך גם בנושא זה של שיעבוד תוצרת חקלאית, יש לבחון את הנושא על כלל היבטיו הפוליטיים והלאומיים.

ממשלת ישראל נופלת למלכודת המסנוורת של הכסף הזר מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח ואת המחיר ישלם (כרגיל) הציבור הישראלי בדור הנוכחי ובדורות הבאים.

איננו מדינה עניה או חלשה כלכלית, אנו דוגמא לכלכלה מפותחת מבוססת יצוא עתיר טכנולוגיה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות סלקטיביים במידה מסוימת בבחינת הנוכחות הזרה והבעלות על מתקנים אסטרטגיים בישראל.

אפשר להבין את החקלאים הישראלים. הם כורעים תחת עומס הרגולציה, הגניבות החקלאיות ומכסות המים והם בוודאי ישמחו לחוזה ארוך טווח עם ממשלה גדולה עבור מכירת היבולים, הסכם שיכניס ודאות לעסק החקלאי. אולם להסדר כזה השלכות עתידיות משמעותיות והוא נוגע בבטן הרכה של הביטחון הלאומי שלנו – אבטחת מזון בסיסי לאוכלוסייה. האוכלוסייה הישראלית – לא הסינית.

שיעבוד תוצרת חקלאית עתידית לטווחים ארוכים לטובת ממשלה זרה יגרום למחויבות ישראלית עצומה. מה יקרה אם לא נוכל למלא המכסה (עקב בצורת, פיגועי שריפות, בעיות מי השקיה, מחסור בידיים עובדות ועוד) האם יש פוליטיקאי אחד שיוכל לעמוד בלחצים שתפעיל סין? ומי יפסיד מזאת כמובן הצרכן הישראלי שעם הקטנת ההיצע עקב שיעבוד תוצרת חקלאית לסין ישלם מחירים גבוהים יותר עבור תוצרת מקומית או עבור יבוא חקלאי.

הסכם רכישת התוצרת עם ממשלת סין לא מגיע לבדו, המכרז הנ"ל מתאר כי סין תשקיע בפיתוח פרויקטים קשורים כגון תעלת הימים, מסילות ברזל ועוד. זה אינו בבחינת בונוס – זו הזמנה ללחץ וחישוק נוסף של המדיניות הישראלית. אף שר תחבורה ישראלי לא יוכל לפקוד על רכבת ישראל להפעיל רכבות מטען המובילות סחורה סינית לנוע רק בשעות הלילה כדי לפנות את המסילה לרכבות הנוסעים במשך היום (כפי שהמצב כיום), אף שר תשתיות ישראלי לא יוכל לעמוד בפני דרישות סיניות להסיט אספקת חשמל או מים בעת משבר או מלחמה מהצריכה השוטפת לטובת פרויקטים סינים גם על חשבון המשק הישראלי, גם ראשי ממשלה עתידיים ושרי בטחון יאלצו להיזהר כאשר יסתבר כי פעולות ישראל עלולות לפגוע באינטרס הכלכלי הסיני באזור.

טוב יותר אם מאמצי הקידום הראויים והנכונים של משרדי הממשלה מול סין יתועלו לקידום טכנולוגיות ישראליות שייושמו בפרויקטים חקלאיים על אדמת סין, בטכנולוגיות מים ישראליות שיישמו בעריה של סין או בכסף ישראלי שיוכל להיות מושקע יחד עם כסף סיני בפרויקטים במדינות שלישיות, רוצים בחקלאות, בהחלט גם בחקלאות אבל במדינות בעלות עתודות קרקע ומים וידיים עובדות. כמובן שחובה לפתח גם את הסחר החקלאי עם סין ולא להיות תלויים בשוק החקלאי האירופי אולם יש לעשות זאת בעסקאות הנקבעות על בסיס מחירי שוק והמביאים בחשבון תנאים משתנים של אקלים, כלכלה ופוליטיקה.

סין היא כוח כלכלי עצום שאסור להתעלם ממנו, ישראל כמדינה קטנה ופתוחה כלכלית מרוויחה מאד מהגלובליזציה הכלכלית וחייבת… חייבת! לסחור ולפתח את הקשרים הכלכליים עם סין, לעודד השקעות הדדיות ויחסי מסחר לצד יחסי תרבות חינוך ועוד – אך לא בכל מחיר ולא בכל סקטור. יש לעשות זאת בזהירות רבה בבחינת כבדו וחשדו ובראיית מכלול השיקולים הרחב.

[1] משרד החקלאות מכרז פומבי מס' 69/2018:
https://www.mr.gov.il/officestenders/Pages/officetender.aspx?pID=623596

השארת תגובה