פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי שקבע לדחות את הסילוק מהארץ של אחראי תחום ישראל ופלסטין של ארגון זכויות האדם HRW חושף את חוסר התיאום בין משרדי הממשלה השונים גם בנושאים בטחוניים ולדעתי גם את חוסר ההבנה של משרד החוץ את תחום הארגונים האזרחיים.
ב-23 במאי הוציא בית המשפט המחוזי בירושלים צו ביניים בעתירה מנהלית נגד ההחלטה לגרש את מנהל תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, המקפיא את החלטת הגירוש עד הכרעה בעתירה. ב-7 במאי ביטל משרד הפנים את היתר העבודה של עובד HRW עומר שאקיר והורה לו לעזוב את ישראל בתוך 14 יום. בהחלטתו, התבסס משרד הפנים על דוח שהכין המשרד לנושאים אסטרטגיים בדבר מעורבות שאקיר בתמיכה בחרם על ישראל. בית המשפט אמר כי אשרת השהייה והיתר העבודה ניתנו לשאקיר לאחר המלצה חיובית של משרד החוץ, ולא נראה כי חוות הדעת השלילית שניתנה לאחר מכן מטעם המשרד לנושאים אסטרטגיים מתבססת על מידע שהתחדש לאחר ההמלצה של משרד החוץ. כמו כן, חוות הדעת השלילית עמדה בפני משרד הפנים כאשר הוא האריך את רישיון השהייה והעבודה שלו עד לאפריל 2018. לפיכך, יש לשמר את המצב הקיים (הנ"ל מתוך משפט וביטחון לאומי – לקט ידיעות מאי 2018 של INSS).
אז חוסר התיאום כאן ברור, משרדי החוץ והמשרד לנושאים אסטרטגיים לא מסוגלים להגיע להבנה מה מהווה סיכון למדינת ישראל ומי מוביל את הסיכון הזה. ביקור קצר בעמוד הטוויטר של עומר שאקיר הנ"ל יבהיר לכל מי שעדין מעט שכל בקדקודו, לא רק את עמדותיו האנטי ישראליות של הבחור – זכותו אחרי הכל – אלה את המעשים ופוטנציאל ההרס וההסתה של מעשים אלו.
אני מניח שמשרד החוץ סבור כי בשם השיח הליבראלי צירך לאפשר לו להמשיך בהסתותיו מהארץ, לאפשר לו גישה לנקודות החיכוך כדי שיוכל להמשיך בפרובוקציות שלו. גישה ראליסטית מעט יותר היא פשוט לבטל את האשרה שלו ולהוציאו מכאן…