אני כותבת לךָ מטהראן

רשימות של העיתונאית הצרפתייה המוערכת דֶלפין מינוּאי, שחיה במשך עשור באיראן, חושפות את הרפובליקה כפי שהציבור הישראלי לא מכיר אותה. אל מול הדימוי של חברה שמרנית רוויית קיצונית דתית, "אני כותבת לךָ מטהראן" משרטט איראן שונה לחלוטין מזו שמצטיירת בכלי התקשורת, דרך חוויותיה של הסופרת מהמהפכה השקטה שמתרחשת כנגד המשטר. צעירים שוחרי תרבות, מסיבות ריקודים מחתרתיות, חילוניות ופתיחות כלפי המערב באים לידי ביטוי ברשימותיה, לצד תיעוד החקירות, המעקבים והאיום על חייהם של המתנגדים לשלטון הקנאי.

ברקע ההפגנות האחרונות שהתקיימו נגד המדיניות של הנשיא חסן רוחאני והמנהיג העליון עלי חמינאי, "אני כותבת לךָ מטהראן" שופך אור ממקור ראשון על העימות שמתלקח באיראן מדי כמה שנים, בין השלטון לבין האזרחים.

דֶלפין מינוּאי, עיתונאית, סופרת ובמאית סרטים תיעודיים, נולדה בשנת 1974 לאם צרפתייה ולאב איראני. בנוסף לשהותה באיראן ועבודתה העיתונאית שם, היא שהתה גם בעיראק וסיקרה את הפלישה האמריקאית. ב-2006 זכתה בפרס היוקרתי ע"ש אלברט לונדר על סדרת כתבותיה על איראן ועיראק.כיום היא ממשיכה לתעד את החיים והאירועים בארצות ערביות שונות, ומשמשת זה כחמש-עשרה שנה ככתבת של "לה פיגארו" במזרח התיכון. ספרה האחרון, "מבריחי הספרים מדאריה" (2017), מתעד פרויקט של צעירים סורים להקמת ספרייה סודית בעיירה הנצורה והמופצצת דאריה, בזמן מלחמת האזרחים.

"בחיג'אב הדוק לראשי הצצתי והבטתי על סביבותי. שדרות אֶנקֶלאבּ היו שחורות מאדם. אלפי צעירים וצעירות, מעורבים אלה באלה, צעדו בשקט לאורך רצועת האספלט הזאת החוצה את עיר הבירה ממזרח למערב, באותו מקום עצמו שבו מיגרו הוריהם, עשרים שנה לפני כן, את שלטון השאה. ואני הבטתי בהיסוס איך הם בועטים ב'מהפכה האסלאמית' הזאת שירשו מאבותיהם. השתוקקתי לפענח כל תנועה ותנועה שלהם, את שמחת החיים שחזרה אליהם."

זו היתה הפגישה הראשונה של דֶלְפין מינוּאי עם רחובות טהראן. השנה היתה 1998, והאיראנים חגגו מלֹאת שנה לניצחונו של מוחמד חאתמי הרפורמיסט בבחירות לנשיאות. הוא נבחר בעיקר בקולותיהם של צעירים ונשים. מינואי, עיתונאית בת עשרים ושלוש אז, בת לאב איראני ולאם צרפתייה, הגיעה מפריז לביקור בן שבוע ימים בטהראן, ונשארה שם עשר שנים. "אני כותבת לךָ מטהראן" מתעד את עשר השנים הסוערות האלה, והוא כתוב כמכתב אישי, דמיוני, אל סבה המנוח של מינואי, מדינאי ואיש רוח איראני.

מסיבות ריקודים אסורות, מועדוני תרבות חשאיים, עיתונאות לוחמת – חברה אזרחית אמיצה ואוהבת חיים הנלחמת על חירותה נגד קנאות דתית-לאומנית חשוכה: זו איראן שדיוקנה הלא-מוכר נארג במכתב אל הסב פיסות-פיסות לעלילה אנושית ופוליטית רבת-תהפוכות, מגרה ומתגרה ונוגעת ללב.

"אני כותבת לךָ מטהראן" מפגיש אותנו, הקוראים הישראלים, עם דיוקן חי ורב-צדדי של חברה וארץ שרובנו מכירים רק כהתגלמות של אויב בנפש, קנאות ורוע. זהו הספר השלישי בסדרת "הפרוזה שלי", סדרת ספרות מתורגמת בעריכתה של אילנה המרמן, עורכתמתרגמת וסופרת מוערכת.

השארת תגובה