על פי התפיסה הכלכלית השלטת במוסדות הכלכליים הבין לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה, ייצוא הינו מנוע צמיחה משמעותי לכלכלת המדינה ומשמש ככלי מרכזי לקידום צמיחה ושגשוג כלכלי. לא פלא הדבר כי מדינות רבות פועלות ומקדמות מדיניות עידוד ייצוא אקטיבית הכוללת הפנייה של משאבים לאומיים משמעותיים לקידום הייצוא וזאת כהמשך ישיר של התיאוריות הכלכליות המראות ערך כלכלי לאומי לייצוא ותועלת כלכלית בהתערבות ממשלתית בנושאים אלו (קידום ייצוא כמוצר ציבורי). בהקשר הזה ראוי לצטט אמרה המיוחסת להאנס גודה (Hans Juda ) מחלוצי ייצוא הטקסטיל הבריטי בשנות ה 40 שקבע את עתידה של תעשיית הטקסטיל הבריטית בציטוט שהפך להיות מטבע לשון מקובל בתחום: "לייצא או למות".
הארגונים הכלכליים הבין-לאומיים המרכזיים (קרן המטבע הבין לאומית, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי – WTO/GATT) המליצו וקידמו מדיניות של פיתוח וצמיחה כלכלית על ידי יצוא. ייצוא סחורות היה, לדוגמא, מנוע הצמיחה העיקרי של קוריאה הדרומית וטאיוון בשנות השישים של המאה העשרים, מדינות בדרום מזרח אסיה – כגון כלכלות 'הנמרים' של מלזיה וסינגפור בשנות השבעים, סין החל משנות השמונים ומדינות באמריקה הלטינית כגון צילה, בוליביה וברזיל בשנות התשעים.
המדיניות הכלכלית בישראל הייתה שותפה מלאה לתפיסה זו של 'קידום צמיחה כלכלית על ידי יצוא' ובוצעה על ידי כל ממשלות ישראל עוד משנותיה הראשונות של המדינה, וללא קשר לזהות המפלגתית של העומדים בראשה. המדיניות הכלכלית בישראל מקום המדינה ועד ימנו הינה מדיניות תעשייתית אקטיבית מובהקת עם אוריינטציה ברורה לקידום ייצוא.
מאז קום המדינה ועד היום גדל היצוא הישראלי (סחורות ושירותים) פי 16 אלף, מכ-6 מיליון דולר בשנת 1948 לכ-95 מיליארד דולר ב-2015. יצוא הסחורות בלבד גדל פי 10,000 לכ-62 מיליארד דולר בשנת 2015 ומיקם את ישראל בצמרת הרשימה של המדינות שרשמו את הגידול הגדול ביותר בייצוא שלהן מאז מלחמת העולם השנייה.
גידול מרשים זה בייצוא הישראלי הושג כאמור על ידי מדיניות עידוד תעשייתי אקטיבית (מענקי השקעה, הקצאות קרקע, הטבות מס, תמיכה בשע"ח וכו'), על ידי פיתוח תשתיות הסחר (תשתיות לוגיסטיות ותשתיות רגולטוריות) וכן על ידי הקמת מערך ציבורי לקידום ייצוא הפועל במסגרת שותפות רבת ממדים בין הסקטור הפרטי לציבורי (PPP). ממשלות ישראל השונות פעלו לכריתת רשת מרשימה של הסכמי סחר עם מרבית שותפות הסחר המשמעותיות של ישראל, ובנוסף מפעילה המדינה מעל ל 40 נספחויות מסחריות ברחבי העולם.
אולם הנוף הכלכלי והפוליטי בימנו שונה מאד מזה שהיה קיים לפני עשורים. תהליכי הגלובליזציה שינו לבלי הכר את סביבת הסחר הבין לאומי. שינויים טכנולוגיים בעיקר בהעברת מידע ועלייתן של 'חברות רב לאומיות' כסוכני שינוי גלובליים, טשטשו את הגבולות הלאומיים ואת מהות המוצר או השירות הנסחר מעבר לגבולות. חלק גדול ממה שנקרא בעבר 'סחר בין לאומי' הינו כיום מארג סבוך הכולל בתוכו בנוסף למסחר עצמו גם השקעות ישירות זרות, מחקר ופיתוח משותפים, אספקת שירותים חוצי גבולות, רגולציה ולוגיסטיקה – כל זאת לכדי 'שרשרת ערך גלובלית' אחת המאחדת מאות אלפי חברות ברחבי העולם.
הייצוא הישראלי צונח צניחה חופשית בשנים האחרונות! האם המדינה וויתרה על תחום הייצוא התעשייתי כמנוע לצמיחת המשק או שאנו מהמרים על הגז? מי באמת קובע מה נייצא מישראל ? האם אנו באמת אומת הסטארט-אפ או נסיכות ייצוא כימיקלים?
כל התשובות בסדרת פוסטים חדשה על הייצוא הישראלי שיפורסמו באתר 'גלובלי יחב"ל על הזמן' (לחצו כאן דף הפרויקט)