למדנו השבוע שחיינו מושפעים משני ג'ינגים, גברים לבנים, שבעים ומדושנים שגרים רחוק מכאן אבל מעורבים בנימי חיינו. הגינגי הראשון (טראמפ) הולך להיות הנשיא של הכוח החזק בעולם, והגינגי השני (שלדון אדלסון) שולט בשוק התקשורת בארץ וביבי צריך לבקש ממנו אישור לפני מעשה, (ביבי: …אני רוצה לדבר עם הג'ינג'י …).
כולם מדברים על ביבי אבל הצד של ידיעות אחרונות לא פחות בעייתי. ידענו שלא צריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון, אבל כשהאמת מכה בך בפרצוף – זה ממש מעצבן ויותר משזה מעצבן זה מעציב ואחר כך מייאש.
ברור שאיפה שיש אינטרסים יש כסף וההפך אבל כשראש הממשלה מתווך בעסקה בין מו"ל של העיתון ה(נ)פוץ במדינה בתמורה לירידה במפלס הביקורת כלפיו – נדמה שמדובר על זן חדש של שפלות וקשרים בין כסף לאינטרסים. שפלות מייאשת, אין לי מילה אחרת להשתמש בה.
התרגלנו כבר ל'תוכן שיווקי' שזה מכירה של מודעות במסווה של כתבות מערכתיות כמו ש YNET עשה כל כך הרבה פעמים במדורי הכלכלה שלו. חשבנו שיש רק קצת הטיה, שהמו"לים טיפ טיפה אחראיים מול הציבור, אפילו קצת… גורנישט, כלום! כסף כסף כסף.
אני לא מאמין לביבי שאומר 'שאין כלום', יש המון! ובטח שאני לא מאמין לעורך בפועל רון ירון כשהוא מדבר על רעידת אדמה ואומר למפרע כי הוא לא היה משתף פעולה- הוא היה עושה בדיוק מה שהיו אומרים לו לעשות!
אז אנחנו כבר לא מאמינים לכלום, לא לאקדמיה שנחטפה על ידי הפוליטיקה, לא לפוליטיקאים שנחטפו על ידי המדיה, לא למדיה שנחטפו על ידי העסקים. כל כך מייאש….