אפריקה ישראל – יחסים ותהפוכות

Africa_israelבשנות השישים ובראשית שנות השבעים של המאה העשרים פרחה ידידות בין ישראל לבין רוב מדינות יבשת אפריקה הלא ערביות, ובתוכן גם המדינות המוסלמיות שמדרום למדבר הסהרה. יחסים אלה ובייחוד הסיוע המגוון בתחומים שונים, שישראל הקטנה הגישה למדינות כה מרובות, העניקו לציבור הישראלי תחושות של גאווה וסיפוק רב. באותן שנים הועסקו מאות ישראלים באפריקה כיועצים, כמדריכים וכאנשי עסקים, ואילו לישראל הגיעו אלפי אפריקנים שבאו להשתלם בתחומים שונים, אזרחיים וצבאיים. הישגיה אלה של ישראל היו יוצאי דופן, ועמדו בניגוד חריף לקשיים שהיא ניצבה בפניהם ביבשות אחרות, ובייחוד באסיה. שרת החוץ גולדה מאיר, ולאחריה שר החוץ אבא אבן, היו גורמים חשובים בפיתוחה של מדיניות זו ובהעמקתה.

המצב החל להשתנות לרעה מאז מלחמת ששת הימים ב-1967. החרפה חמורה חלה אחרי 1972, כאשר מדינות אפריקניות ידידותיות לישראל ניתקו עמה את היחסים הדיפלומטיים בזו אחר זו. ולא רק זאת, מדינות אלה נקטו מדיניות אנטי-ישראלית באו"ם ובזירות בינלאומיות אחרות. תחושת העלבון בחוגים רחבים בארץ הייתה עזה. האפריקנים טענו שניתוקי היחסים נגרמו בשל 'עיקרון' — התנגדותם ל'כיבוש שטחים בכוח'. ישראל ידעה שהסיבה האמתית הייתה אחרת — לחצים קשים מצד מדינות ערב ופיתויים כספיים שנלוו להם, שהאפריקנים התקשו לעמוד בפניהם. ניתוקי היחסים חשפו את בדידותה של ישראל בזירה הבינלאומית ואת חולשתה המדינית, ופגעו בתדמית הטובה שרכשה לה באירופה ובארצות הברית הודות לפעולות הסיוע המגוונות שלה, שחלקן נעשו בשיתוף פעולה עם כמהמארצות אלה ובמימונן.

מלאכתם של הערבים הוקלה הודות לקיומו של 'הארגון לאחדות אפריקה' (אח"א), שמדינות צפון אפריקה הערביות חברות בו. הארגון נכנע ללחצי הערבים, משום שקיומו היה חשוב למדינות האפריקניות, ואפילו המתונות שבהן היו מוכנות להקריב את יחסיהן עם ישראל ובלבד שאחדותו לא תיפגע. באסיה, לדוגמה, לא היה קיים ארגון דומה שיכול היה לכפות משמעת על כל חברותיו; ובאמריקה הלטינית, שיש בה ארגון כל-יבשתי כזה, לא היה עולה על הדעת שתינקט פעולה אנטי-ישראלית בהיקף כזה.

באותן שנים הייתה אירופה רחוקה עדיין מרחק רב מכינון אחדות חדשה, כפי שהיא עושה בדור זה, אך גם באירופה לא היה סביר שתינקט פעולה אחידה ומשותפת כלפי ישראל. ב-1982 החל תהליך הדרגתי של שיפור וחידוש היחסים בין ישראל לבין אפריקה. רוב המדינות האפריקניות שכוננו אז יחסים דיפלומטים עם ישראל טענו כי עשו זאת בעקבות נסיגת ישראל מחצי האי סיני וחתימת הסכם השלום עם מצרים, ולאחר מכן חתימת הסכמי אוסלו וחתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן. רבים מן העוסקים ביחסי החוץ של ישראל ובפרט ביחסים עם אפריקה — ביניהם מחברו של ספר זה — סבורים שהיו אלה תירוצים, והסיבות העיקריות לחידוש היחסים היו אכזבה מהסיוע שהגישו הערבים לאפריקנים והתבססות ההכרה שאפשר ליהנות מן הסיוע הישראלי, בתחומים שונים, בלי להפסיד את הסיוע הערבי. המצב בעת כתיבת שורות אלה הוא שהיחסים בין ישראל ליבשת אפריקה השחורה לא חזרו עדיין למתכונתם הקודמת, וודאי שנעדר מהם ההיבט הרגשי שהיה חלק מובהק מן המעורבות הישראלית העמוקה באפריקה.

רוב מדינות אפריקה ממשיכות להצביע נגד ישראל בזירות הבינלאומיות השונות וישראל, למרות מאמציה, לא הצליחה לשנות מצב זה. יחסי ישראל–אפריקה מדורגים נמוך בסולם העדיפות של הפעילות הדיפלומטית הישראלית בעולם, בניגוד בולט למקום שתפסו בשנות השישים. עם זאת צריך לציין, שכיום מקיימת ישראל יחסים דיפלומטיים עם 41 מדינות באפריקה, יותר מאשר בשנות השישים הפורחות.

פרשה יוצאת דופן זו בתולדות הדיפלומטיה הישראלית זוכה לדיון יסודי ומפורט בספרו של ד"ר אריה עודד. הספר דן ביחסי ישראל עם ארצות יבשת אפריקה השחורה (שאינן כוללות את ארצות צפון אפריקה הערביות). דיון היסטורי זה כולל בתוכו היבטים דיפלומטיים, אסטרטגיים, כלכליים ותרבותיים. המחבר עוסק בשאלות יסוד, כמו התערבותן של ארצות ערב ומדינות אסלאמיות אחרות במערכת היחסים שהתפתחה בין ישראל לבין מדינות אפריקה, ובתהפוכות הדרמטיות שהצליחה התערבות זו לחולל. הוא עוסק בהרחבה בפעילות הכספית, הכלכלית, האסלאמית והתעמולתית שפיתחו ארצות ערב ביבשת אפריקה. בתחום זה בולטת פעילותה האנטי-ישראלית של מצרים, שנמשכה גם לאחר שהיא עצמה כוננה שלום עם ישראל. מדינה זו פעלה במרץ רב נגד חידוש היחסים בין ישראל לבין מדינות אפריקה.

דומה שד"ר אריה עודד הוא האיש המתאים ביותר לכתוב את ההיסטוריה המרתקת והיוצאת דופן של יחסי ישראל — אפריקה השחורה. חייו הם שילוב של שירות דיפלומטי עשיר ומגוון באפריקה עם שנים רבות של מחקר אקדמי רחב ומעמיק, הנשען גם על מקורות בערבית ובסווהילית, שפירותיו הם שורה ארוכה של מחקרים שהתפרסמו במרוצת השנים. (לרכישת הספר הוצאת מאגנס)

השארת תגובה