לטענת האוצר יבואני המזון מרוויחים יותר מדי

FoodTop10Importers

משרד האוצר פרסם מחקר מעמיק על יבואני המזון המצביע על החשיבות הגדולה בישומה של "רפורמת הקורנפלקס", שבמסגרתה תתאפשר פתיחה מאסיבית של המשק ליבוא מקביל של מוצרי מזון יבש (מרבית היבואנים הנמנים על צמרת יבואני המזון נכללים בקטגוריה זו).

הכל טוב ויפה אולם העבודה לטעמי לא נגעה במספר פרמטרים משמעותיים מאד בשוק המזון הישראלי (הן יצור והן יבוא) שיכולים אולי לשנות את המסקנות הנחרצות. נתחיל במסקנות משרד האוצר:

אחד האמצעים להגברת התחרותיות בענף המזון הינה חשיפת המשק ליבוא. יבוא המזון לישראל, כאחוז מהתמ"ג, עמד בשנת 2012 על 1.7 אחוזים, בשליש התחתון של התפלגות פרמטר זה בין מדינות ה- OECD. אמנם, בהשוואה לשנת 2003 נרשמה עליה של 66 אחוזים במשקל יבוא המזון לישראל כאחוז מהתמ"ג, גבוה משיעור עליית היחס הממוצע במדינות ה-OECD, אולם גידול זה הביא לעליה של מקום אחד בלבד בדרוג ישראל בהשוואה זו. כשיעור מסך צריכת המזון עמד משקל יבוא המזון בישראל בשנת 2012 על 18 אחוזים.

בין השנים 2012-2004 נרשמה עליה חדה בשיעור מצטבר של 36 אחוזים במדד מחירי המזון, גבוה משמעותית משיעור עליית מדד המחירים לצרכן באותה תקופה (21 אחוזים).

הגידול ברווחיות יבואני המזון, כמו גם הערכים האבסולוטיים של רווחיות זו, בולטים עוד יותר כאשר מצמצמים את הניתוח לעשרת יבואני המזון הגדולים. ממצאים אלו מוצגים בתרשים לעיל. בהקשר זה יש לציין כי אחד המאפיינים הבולטים של יבואני המזון, בכלל זה הגדולים שבהם, הינו השיעור הגבוה של חברות פרטיות. כך, בין עשר יבואני המזון הגדולים (כולל מי שהינם גם יצרנים) רק שתי חברות הינן ציבוריות.

העובדה שיבואני המזון רובם ככולם הינם חברות פרטיות מביאה לכך שרווחים גבוהים אלו מתרכזים במספר מצומצם של בעלי מניות. כך, בין השנים 2013-1997 סך התגמולים לבעלי המניות (שכר ודיבידנד שחולק) בקרב עשרת היבואנים הגדולים הסתכם ב-1.95 מיליארד ש"ח, במחירי 2013. סכום זה מהווה כ-48 אחוזים מסך הרווח (לפני מס) המצרפי של חברות אלו באותה התקופה.

אינדיקציה נוספת על רמת הרווחים הגבוהה של יבואני המזון הגדולים, לא רק במונחים אבסולוטיים אלא גם בהשוואה לענפי המשק האחרים, מתקבלת מניתוח ההרכב הענפי של המאון העליון מקרב בעלי החברות, העצמאים והשכירים החייבים בדיווח מלא לרשויות המס. עולה כי ה"ייצוג" של יבואני המזון במאון העליון של בעלי ההכנסות גבוה מחלקו היחסי של הענף בסך האוכלוסייה (ב-30 אחוזים), כאשר לפניו מדורגים ענפים המאופיינים בהון אנושי גבוה. בנוסף, כאשר בוחנים את ההכנסה הממוצעת במאון העליון לפי ענף נמצא כי רמות ההכנסה הגבוהות ביותר הינם בקרב יבואני המזון.

סך העובדים המועסקים אצל יבואני המזון עמד בשנת 2013 על כ-20 אלף עובדים.  שכרם החודשי הממוצע עמד על 9.2 אלפי ₪, ברוטו לחודש. בין השנים 2013-2003 עלה שכרם בשיעור ריאלי ממוצע של 6.0 אחוזים בלבד, נמוך אף משיעור עליית השכר הריאלי הממוצע במשק באותה תקופה (7.6 אחוזים), זאת כאשר רווחי כלל יבואני המזון הכפילו את עצמם, במונחים ריאליים, באותה תקופה.

הנתונים מבקשים להראות מתח רווחים בלתי סביר המגיע (במשתמע) ממחירים גבוהים מדי לצרכן.

זה כנראה נכון בחלקו אבל יש כאן שתי בעיות כלכליות עיקריות ובעיה אתית נוספת:

הראשונה היא שמרבית היבואנים הם גם יצרנים גדולים. שטראוס, אוסם-נסטלה, תנובה – הם כולם יבואנים גדולים כמו שהם יצרנים גדולים. ולכן העבודה המפורטת של האוצר המצביעה על ריווחיות חריגה אינה מראה כלום לגבי היקף התחרות במוצרים המיוצרים בישראל או באלא המיובאים לישראל, יש כאן ערבוב של מין בשאינו מינו או בלשון הכלכלנים משווים כאן תפוזים ותפוחים.

הנקודה השנייה נוגעת בתקינה. החסם העיקרי ביבוא מזון לישראל הינו תקינה מורכבת הן מצד תחומים שבאחריות משרד הבריאות (שירות המזון) והן בנושאים כללים שבאחריות משרד הכלכלה כגון תקנות בנוגע לסימון מוצרים, תוויות, משקלים וכו'. כאן, היצרנים הגדולים (שהם גם היבואנים הגדולים) מתחרים למעשה בעצמם. כיבואנים הם רוצים הקטנת הנטל הרגולטורי אולם נטל זה מגן עלהם מתחרות תחת כובעם כיצרנים.

כלומר רפורמה מקיפה בתחום התקינה ביבוא תפתור קרוב לוודאי חלק מנושא מחירי המזון אך היא אינה נוגעת בבעיה העיקרית (לדעתי) והיא ערוצי השיווק (הרשתות) – שם הריכוזיות הגבוהה (3 -4 רשתות) גורמת לעליית מחירים.

הנקודה השלישית היא אתית, יש בדוח נימה של הסטה נגד עסקים לפיו זה לא בסדר לחברה להרוויח לדעתי אין זה מקומה בדוח ממשלתי רשמי. שוב לדעתי הפרטית האוצר אינו צריך לתקוף חברות בעלות ריווחיות גבוהה. רווחים אלו ממוסים (אחרת לא היו מדווחים וכותבי העבודה לא היו יודעים עלהם) וממתי לעשות רווח זה חטא? יש חברות טכנולוגיה עם מכפילי רווח אסטרונומים. כל עוד החברות פועלות לפי החוק מותר להן להרוויח. אין גם שום חוק בישראל המחייב מתן שכר כאחוז מהמחזור או הרווחים כל עוד זהו שכר מינימום לפחות ובמסגרת חוקי העבודה בישראל.

על קובעי המדיניות הכלכלית לקבוע סביבה מאקרו כלכלית כזו שתוריד את מחירי המזון (ויש פעילות רבה בנושא) – ריווחיות יבואני המזון אינה חלק מזה.

לא תפקיד הממשלה להסית נגד עסקים ולא תפקיד משרד האוצר לקבוע כללים אתיים – תפקידהם לקבוע חוקים ברורים לפיהם על הסקטור הפרטי לפעול.

 

 

השארת תגובה