את המערב צריכה להדאיג השאלה מה גורם לכל כך הרבה צעירים ופחות צעירים, בני המערב, מוסלמים אך גם לא מוסלמים – שהתאסלמו, בני דורות שניים ושלישים של מהגרים, להיות כה מושפעים מהתעמולה הדאע"שית/ג'האדית עד כדי התגייסות במספרים כה גדולים יחסית להצטרפות בפועל למאבק. התשובה אגב פשוטה מאד, בשם חופש התרבות נשכחו הערכים המערבים. המערב מאפשר כמובן לאזרחים חופש דת ופולחן מלא (וכך צריך להיות) אבל הוא שכח את החינוך לערכי המערב, להומניזם, זכויות אדם וחופש. ואני אומר: מורה לאזרחות אחד בבריטניה בבתי הספר בשכונות המהגרים יעיל יותר ממאה חיילים בעיראק.
התופעה איננה חדשה, מספר ראובן פז מהמכון למחקרי בטחון לאומי. היא החלה כבר במאבק האפגני נגד ברית המועצות לשעבר. המלחמה בעיראק בשנות ה-2000 הביאה עימה תופעות דומות. היו אלו שנות צמיחתו המסחררת של "האינטרנט הג'האדי", שהביא את המאבק האסלאמיסטי לפתחו של כל נער בעל מקלדת. גם עריפת ראשים והצגתה על פני "המרקע הרשתי" נראתה כבר מאז 2002. עם זאת, מקרים אלה היו מועטים וגם מספר המתנדבים לא היה כה גדול. יתר על כן, בעוד שבעיראק של שנות ה-2000 היו אלה קנאים סעודים בעיקר, שהיוו את חלק הארי של המתנדבים לארגוני הג'האד, נראה שבשנה האחרונה ההתנדבות לדאע"ש ודומיו היא בינלאומית, מגוונת ומתרחבת מאוד. ההתנדבות לשורות הג'האדיסטים במסופוטמיה דומה יותר ויותר ל"בריגדה הבינלאומית" שהתארגנה בשנות ה-30 למען המאבק של הרפובליקנים בספרד נגד הפשיסטים (הזכורה בודאי לקוראים מהרומן הקלאסי של ארנסט המינגווי "למי צלצלו הפעמונים").
מה שכן מהווה תופעה חדשה היא הקלות הבלתי נסבלת של ההתנדבות והזמן הקצר מאד שחולף מרגע ההחלטה להתנדב עד ביצועה בפועל, לעתים בתוך ימים ספורים בלבד. גם ההחלטה על ביצוע פיגוע קצרה מאד. תופעה זו ניכרה בקרב קבוצות אוכלוסין שעברו הכשרה מנטלית ממושכת, לאו דווקא מאורגנת, לקראת המאבק באויב. דוגמאות רבות כאלו היו בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, האפגנים, הסונים בעיראק או השיעים בדרום-לבנון בשנות ה-80. מדובר היה באוכלוסיות וחברות שעברו הכשרה של תעמולה וצידוקים אסלאמיים בזכות המאבק נגד כובש. השכנוע של צעירים מתוך החברות האלה לבצע פיגועים של הקרבת החיים היה עמוק מאד, זכה ליוקרה חברתית גדולה בציבור כולו והיה גם בעל "השפעה מדבקת". יותר מכך, אצל קבוצות כמו הפלסטינים, שרבים ממבצעי פיגועים אלו מביניהם היו סטודנטים ובעלי השכלה אקדמית, פיגועי ההקרבה/התאבדות היו גם מתוך ראייה עצמית כחלק מאליטה חברתית, שתפקידה לסחוף אחריה את ההמונים במסגרת המאבק בכיבוש הישראלי.
ראייה כזו, שיש בה סממנים של רומנטיסיזם ואולי אף אלטרואיזם, נראית כמאפיינת גם את ההתנדבות לדאע"ש ודומיו בשעה זו, לפחות בחלקה. קשה להסביר מדוע כמה אלפי מוסלמים החיים במערב רוצים לצאת לסוריה ולהצטרף לדאע"ש, וחלקם הגדול אף מממש רצון זה. רובם השתלבו היטב במעמד הבינוני בארצות מגוריהם, הם בעלי השכלה גבוהה, אינם מובטלים והם לא התבלטו בקשרים לגורמים אסלאמיסטים לפני שהחליטו להתנדב. תהליך הרדיקליזציה שלהם מהיר מאד, תוך חודשים ספורים, ומביא אותם להחלטה מהירה לנסוע לסוריה.
מתנדבים אלה משמשים כר נוח ביותר להשפעת התעמולה של דאע"ש ודומיו, ולפיה המאבק של הארגון בעיראק ובסוריה הוא מאבק הרואי להצלת העולם המוסלמי כולו, הסובלים/מדוכאים/מקופחים (מסתדעפין במינוח האסלאמי) בידי עריצות, שהיא בסופו של דבר, לפי אמונתם, תוצאה ברורה של מזימה מערבית "צלבנית".
האמונה הבלתי-מעורערת בצדקת המאבק האסלאמי, ובמקביל המהירות הגדולה בה דאע"ש מתקדם – לא רק בשטחן של סוריה ועיראק, אלא בעיקר בזירת האיומים על המערב כולו נוסף לאיומים על מדינות ערביות – מעוררות את דמיונם של צעירים ובוגרים מוסלמים במערב, ומשחררות את חרצובות החלטותיהם במהירות רבה. כשם שפיגועי ספטמבר 2001 עוררו תחושות רבות של אחרית הימים ואמונה בניצחון האסלאמי המתקרב, כך גם עולות תחושות אפוקליפטיות שניתן לקרוא בין השורות ובתוכן אצל כותבים רבים באתרי האינטרנט של האסלאם הג'האדי.