קיצוניות או פרגמטיזם? משיח או לא משיח? – זו השאלה

רבות נכתב בשבוע האחרון על המרכזיות שהחלה לתפוס סוגיית הר הבית בסדר היום של הימין הישראלי. עד לפני שנים אחדות נתפסה שאלת העלייה להר הבית כשולית מאוד בקרב חוגי הימין, ואילו היום ח"כים מכל סיעות הימין מכריזים על נאמנותם ל"ריבונות בהר הבית".
רבים מפרשים את ההתפתחות הזאת כעוד שלב בתהליך ההדתה של הימין הישראלי: הטענה היא שאם פעם הקונפליקט הפנים-ימני השולט היה בין נצים ליונים, היום עברנו להתגוששות בין דתיים לחילוניים. אלא שהדיכוטומיה הזו פשוט לא שורדת את מבחן המציאות: יש גורמים דתיים רבים בישראל שאינם מצדדים בקרב על הר הבית, ומאידך, חילונים לא מעטים שמייחסים חשיבות מרובה למאבק.
במקום הנגדה של דתיות מול חילוניות, מדויק בהרבה לדבר על קיצוניים מול מתונים – משני הצדדים אגב. אנשי הר הבית כמשיחיים – כלומר, אנשים הרואים במדינת ישראל אמצעי לקידום ביאת המשיח – אל מול שאר הציבור הישראלי, שרואה במדינת ישראל מטרה בפני עצמה. החלוקה הזו נאמנה יותר למציאות, שכן היא מסבירה מדוע לדוגמה החרדים ואביגדור ליברמן, שאינם משיחיים, מתנגדים נחרצות למאבק המתעורר על הר הבית – ללא קשר לדתיותם של הראשונים או לימניותו של האחרון.
העלייה להר הבית היא פעולה טעונה – היסטורית, פוליטית, תיאולוגית – אך אסור לשכוח שאף קבוצה דתית לא מתייחסת להר הבית כאל בית כנסת ותו לא – כלומר, כאל אתר תפילה בלבד. תהיה זו היתממות מסוכנת לראות  בו עוד אתר תפילה. זו הסיבה שהדיבור על חופש פולחן, גם אם יש בו גרעין של אמת, הוא נטול קונטקסט: כל יוזמות העלייה להר הבית סובבות סביב מטרה אחת גדולה – קידום בניית בית המקדש השלישי. מדובר בתופעה דתית ייחודית, גם בתוך היהדות הממוסדת, שכן בזמן שרוב הדתיים מאמינים כי בית המקדש יוקם על-פי החלטת הקב"ה, העולים להר מאמינים כי הפעולות שלהם מקדמות את הגאולה. זו הסיבה שהם משקיעים מאמצים בשלל צעדים משלמים, כמו הכשרת כוהנים, הכנת כלי מקדש וכדומה.
לכן ההבדלה בין משיחיים ללא-משיחיים חשובה כל-כך. היא משרטטת קו הפרדה ברור בין הציונות הקלאסית שעל בסיסה נוסדה מדינת ישראל לבין המשיחיים החדשים. הציונות שאפה להקים מדינה עבור העם היהודי משלל סיבות – אך לא ראתה במדינה אמצעי להבאת המשיח. הפרויקט המשיחי, לעומת זאת, רואה בפרויקט הציוני – כלומר, במדינת ישראל – אמצעי להשגת מטרה אחרת לגמרי. לפיכך, לא מדובר כאן בקרב של שמאל מול ימין או של דתיים מול חילונים, אלא בעימות של הישראליוּת עם המשיחיות- בין קנאים קיצונים ובין אנשי הפרקטיקה.
לדעתי המאבק על הר הבית גובל במשיחיות ואינו שאלה ריבונית (אפילו מנחם בגין שאי אפשר להאשימו בעמדות יוניות במיוחד קרא לזה כך) והוא מהווה מקרה מבחן נוסף קלאסי בין מתונים וקיצוניים משתי הצדדים ולא יהודים מול מוסלמים.

השארת תגובה