בשנה החולפת, התרחב הפער בין התדמית של ארצות הברית בעיני בעלות־בריתה המסורתיות במזרח התיכון לבין מאפייני נוכחותה ופעילותה באזור. התדמית היא של מעצמה הנמצאת בתהליך נסיגה ובמגמת התנתקות מן האזור, בעוד פעילותה של ארצות הברית, במיוחד הדיפלומטית, אינה מצביעה על מגמה כזו. אך אולי בשל התדמית, וגם בשל סיבות אחרות, מצאה עצמה ארצות הברית בסוף שנת 2013 בעימות עם כל אחת מבעלות־הברית המרכזיות והמסורתיות שלה באזור.
התדמית האמריקאית אינה משוללת כל יסוד והסבר. הקזת הדם והעלות הכספית העצומה שהיו כרוכות במאבק הצבאי שניהלה ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק, ללא כל תשואה מדינית ותוצאות חיוביות, עדיין משמרות את הרתיעה האמריקאית משימוש בכוח צבאי בנסיבות כמו הטבח הממושך בסוריה, שבעבר היו גורמות תגובה צבאית מוקדמת ונחרצת. התוצאות המעורפלות ורבות הסיכונים של שימוש באופציה הצבאית — הן בנושא הסורי והן בנושא האיראני — מפחיתות אף הן את הנכונות להשתמש באופציה זו.
החיפוש אחר פתרונות מדיניים מסייע ליצירת התדמית של מעצמה עם יכולת צבאית והססנות לגבי השימוש בה. יתר על כן, מגוון האופציות המדיניות האמריקאיות לפעולה בכל אחת מהסוגיות המרכזיות שמעסיקות את האזור ואת הקהילה הבינלאומית אינו רחב. בסוגיות אלו — ׳האביב הערבי׳, הגרעין האיראני והתהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים — נתפסת התנהלותה של ארצות הברית בעיניים האזוריות כמגמגמת ומקרטעת.
ההערכה שלפיה בשנת 2020 תתבטל התלות של ארצות הברית במקורות אנרגיה חיצוניים מחזקת גם היא את תדמית התרחקותה של ארצות הברית מהמזרח התיכון, כפי שהיא נתפסת בעיני השחקנים המקומיים באזור. אלה מניחים שארצות הברית תתמקד בעתיד הנראה לעין בשמירת עמדותיה באזור האוקיינוס השקט, ובניסיון לצמצם את הישגיה של סין באזור זה. אולם, תדמית זו אינה משקפת בהכרח את הגוונים השונים של הנוכחות האמריקאית באזור, והיא אינה תואמת את עוצמת הפעלתנות המדינית של ארצות הברית בסוגיות האזוריות, שבהן היא נותרה עדיין השחקנית הבינלאומית המרכזית.