קווים למדיניות החוץ הישראלית לדורותיה

הטענה הרווחת באקדמיה היא כי לישראל חסרה תפיסת מדיניות-חוץ סדורה. ואולם, אם בוחנים את התנהלותה של המדינה בתחום יחסי החוץ מאז 1948, ניתן לזהות שבעה מאפייני יסוד: העדפת שיקולים פוליטיים פנימיים על-פני שיקולי מדיניות-חוץ; ביזור סמכויות והשפעה מוגבלת של משרד החוץ על תכנון מדיניות; "אם תרצו אין זו אגדה" ו"יהיה בסדר" כתחליף למדיניות; העדפת מערכת הביטחון ושיקוליה על פני הדיפלומטיה ומשרד החוץ; תפיסה מוטעית של משחק סכום-אפס ביחסי ישראל-ערב; הנטייה למדיניות-חוץ תגובתית ולא יוזמת; והסתמכות-יתר על היחסים המיוחדים עם ארצות הברית.

מכון מתווים שבאוניברסיטת תל אביב טוען כי על מנת שלישראל תהיה מדיניות-חוץ ארוכת טווח, יציבה, עקבית ואפקטיבית, יש צורך לשנות מאפיינים אלה, ולהגדיר באופן ברור מהן המטרות של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית.
אני לא בטוח שאני מסכים עם כל מילה אבל בכל מקרה זה שווה דיון, לקריאת הפרסום המלא לחץ/י כאן.

השארת תגובה