"צבא ההגנה לתשובה" ועוד משפטים מאד פרובוקטיביים נשלחים בעת האחרונה עם התחממות הדיונים על עלויות אבטחת אסדות הגז שמול חופי ישראל.
לחברות האנרגיה הון רב והוא כבר מספיק מחובר לשלטון, לדעתי לא צריך לעשות חיבור נוסף בין הון זה וצה"ל על ידי מימון האבטחה. השלטת הריבונות הישראלית בשטחי המים הכלכליים שלנו והגנה על האינטרסים שלנו צריכה להיות על ידי המדינה והמדינה בלבד.
נשאלת שאלה חשובה, מעניינת ויקרה, מי צריך לשאת באבטחת מתקני הגז. האם החברות המפיקות או שמדינת ישראל ומי צריך לבצע את האבטחה בפועל? החברות או המדינה.
על פי שאילתא של שלי יחימוביץ ותשובת השר מתן וילנאי כפי שמצוטטת על ידי ארגונים רבים עולה כי אין דוגמה לכך שהמדינה מאבטחת מתקני תשתית על החוף (כמו מתקנים של חברת חשמל, בתי הזיקוק וכו), זו כמובן הטיית המציאות.
בודאי שהמדינה מאבטחת את מתקני התשתית שבתחומה, מתקנים אלו מוגנים כמו כל השטח הריבוני של ישראל! האם סוללת היירוט שעל הכרמל לא תיירט רקטת חיזבאללה אם יתברר כי נורתה לעבר בתי הזיקוק או הנמל ולא לעבר שכונות מגורים בחיפה? בודאי שהיא תיירט. האם לוחמי צהל לא יגנו על גדר הגבול עם ירדן למניעת חדירת מחבלים גם אם אלו יצהירו על גבי הקוראן כי יעדם הוא מתקני מפעלי ים המלח של החברה לישראל בבעלות הטייקון עופר ולא אזרחי העיר ערד? כמובן שהם יעצרו על ידי צה"ל.
צריך להבחין בין אבטחה מקומית של גדר המתקן לבין החלת ריבונות המדינה.
סביב מתקני חברת חשמל, בתי הזיקוק ועוד תשתיות חיוניות מוצבים שומרים מטעם הגופים הללו, לרוב באמצעות חברות שמירה פרטיות המונחות מקצועית על ידי משטרת ישראל ואף שב"כ. אולם הם פועלים במרחב כללי שהאחריות הביטחון בו היא של הצבא והמשטרה – קרי המדינה.
כך גם במקרה של אסדות הגז. האבטחה על האסדה ובמרחק של כמה מאות מטרים ממנה (בערך 500 מטר) היא של חברת אבטחה שמפעילה חברת הגז אולם האבטחה בכל המרחב של המים הכלכליים של המדינה הוא באחריות המדינה באמצעות חיל הים (אין בישראל זרוע של משמר חופים משטרתי אלא רק יחידת שיטור ימית הממונה על הסדר הציבורי והפלילי ולא הביטחוני).
יש איומים על האסדות הללו זאת עובדה, ולכן קיימות שלוש אפשרויות מרכזיות להגנתן:
- הגנה מלאה של האסדות (בכל שטח המים הכלכליים של ישראל) על ידי חברות האנרגיה
- הגנה על ידי חיל הים ושליחת החשבון לחברות הגז
- הגנה על ידי חיל הים ככל אזור במדינה
באופציה הראשונה, כאזרח לא הייתי רוצה שחברות הגז יפעילו יכולות הגנה אסטרטגיות כדי להגן על אסדות הקידוח, איני חושב שעל חברות הגז להפעיל צי של ספינות סיור מחומשות בנשק כבד ואף לא מטוסי תצפית ותקיפה. אגב זו אינה אופציה הזויה יש דוגמאות לכך בהיסטוריה. חברת הודו המזרחית הבריטית הייתה במשך מאות שנים מונופול על הסחר שבין בריטניה ומזרח אסיה. החברה הפעילה צבא משל עצמה, ספינות תותחים ועוד. צבא ארה"ב הפעיל עד לאחרונה חברות אבטחה פרטיות חמושות עד צוואר באפגניסטן שאי אפשר לקרוא להם בשם אחר מלבד 'מליציות'. ההיסטוריה הראתה לנו כי החיבור הזה בין עצמה כלכלית ועצמה צבאית בידי חברה מסחרית אינו טוב כמובן – בהמעטה.
כבר היום על פי דיווח של גלובס על האסדות יש יותר מנשק נשק קל.
גם האופציה השניה שהיא לשלוח את החשבון בסך 2.7 מיליארד שח שמגיש חיל הים לצה"ל (עלות אבטחת מתקני הקידוח) לחברות הגז אינו נכון פוליטית. על המדינה להשליט את ריבונותה ולהגן על האינטרסים שלה באמצעיה שלה. אפשר ורצוי לשכלל את עלויות האבטחה במסגרת התמלוגים או המיסים שמשלמות חברות הגז, לממן את האבטחה באמצעות 'קרן תקבולי הגז' אך לא באופן ישיר – הפעלת ריבונות המדינה והפעלת כוחה הצבאי הינם פעולות שלמדינה יש עלהם מונופול והן אינן תלויות בשום מימון מאף גורם פרטי.
אם אותו גורם פרטי יפשוט את הרגל האם האבטחה תפסיק? אם ישתנו תנאי התשלום האם חיל הים יקצץ או יגדיל במספר ספינות האבטחה? מה זאת אומרת מימון על ידי חברות הגז? האם כל הפלגת אבטחה תתחיל בקריאה בקשר הצה"לי "קודוקוד בוקר טוב הפלגה זו בחסות תשובה, רות עבור". אם הערכת הסיכונים תקטן האם תשלום האבטחה יקטן?
הפעלת ריבונות המדינה והפעלת כוחה הצבאי הינם מונופול של המדינה ללא התערבות בשיקולים זרים!
השאלה המרכזית בנושא ההגנה על אסדות הגז היא שאלה בתחום המשפט הבין לאומי ולא בתחום הכלכלה והחברה. האם לחיל הים הישראלי יש זכות לעצור ולעכב ספינה זרה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
הסבר קצר. תחום המים הטריטוריאליים של ישראל (כמו של מרבית מדינות העולם) הוא 12 מיל ימי מקו החוף בשיא השפל או כ 22 ק"מ. בתחום זה ניתן להגיד כי המדינה יכולה לעשות כמעט כל דבר בדומה לריבונות המוחלטת שבשטח היבשתי (אם כי עדין כלי שיט זרים יכולים לעבור 'מעבר תמים' בתחום ללא אישור המדינה), בתחום המים הטריטוריאליים המדינה יכולה לעצור כל כלי שיט, לערוץ עליו חיפוש, לעכבו וכו.
מעבר לטוח זה ישנו האזור הכלכלי הבלעדי. זהו אזור שבו למדינה יש את הזכות הבלעדית לניצול משאבי הים (דייג, מחצבים) אולם המדינה אינה יכולה לעצור סתם כך כלי שיט אלא אם יש חשש ברור ומידי לפעילות בלתי חוקית המסכנת את הביטחון האזורי. סייג זה היה הסעיף שהופעל בעצירת המרמרה (ומשפטנים אישרו כי היה מוצדק) וכן הסעיף שבו משתמשים הציים המדינתיים הנלחמים בפיראטיות במזרח אפריקה ובדרום מזרח אסיה.
ספק עם עצירה שוטפת במסגרת ביטחון שוטף של ספינות במרחב המים הכלכלים של ישראל לצרכי הנה על האסדות הינה חוקית. יש להביא בחשבון כי באזור תנועת ספינות ערה עקב הקרבה לתעלת סואץ, ולכן על חיל הים להיערך באופן שונה ולא על פי דגמי הביטחון השוטף שעל פיו הוא פועל כיום המיועדים לאבטחת המים הטריטוריאליים.