הדרך קדימה? תכנית רוביני לחידוש הצמיחה העולמית

הסקירה להלן שהוכנה על ידי אגף כלכלה במשרד התמ"ת מציגה את תכניתם של פרופ' נוריאל רוביני, דניאל אלפרט ורוברט הוקט לפתרון המשבר הכלכלי.

מסוף שנת 2008, תחילתו של המשבר הפיננסי שבא לאחר פיצוץ בועת הנדל"ן, מפגינות הכלכלות המפותחות, והמשק האמריקאי בפרט, שיעורי צמיחה נמוכים ושיעור אבטלה גבוה, זאת למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של הממשלות להשיב את המשקים למסלול של צמיחה בת קיימא על ידי תמריצים פיסקאליים ותמריצים מוניטאריים. המשבר הנוכחי הוא הארוך ביותר מאז השפל הגדול, והוא מלווה כאמור בשיעור אבטלה גבוה, חובות גבוהים, השקעות נמוכות של הסקטור העסקי, וצריכה פרטית חלשה.

אחת הסיבות העיקרית לבעיית הביקושים העולמיים היא החוב הגבוה שעדיין עומד לנגד עיניהם של משקי הבית והסקטור העסקי, ומנגד, אובדן הערך העצום שספגו נכסיהם. הצורך להקטין את החוב על ידי הגדלת החיסכון בכדי להגיע לאיזון, המשותף למשקי הבית, לפירמות ואף לממשלות, מונע למעשה את החזרה לשיווי משקל של תעסוקה מלאה.

במקביל, שורר זה זמן רב חוסר איזון גלובאלי בין מדינות בעלות עודפים בחשבון השוטף (כדוגמת סין) המעוניינות לשמר עודף זה על חשבון מדינות הנמצאות בגירעונות חיצוניים (כדוגמת מדינות הפריפריה של אירופה) אשר זקוקות לצמצמם בכדי לשוב ולצמוח. צמצום הגירעונות ישיב את האמון של שווקי ההון באותן מדינות וישפר את התחרותיות שלהן בשווקים העולמיים.

בכדי להתמודד עם המשבר הציגו פרופ' נוריאל רוביני, דניאל אלפרט ורוברט הוקט מסמך בשם "הדרך קדימה" ובו מוצגת תכנית מפורטת ופרגמטית ליציאה מהמשבר (התכנית מוכוונת בעיקר לארה"ב אך גם נועדה להתמודד עם תיקון חוסר האיזון הגלובאלי). בליבה של התכנית עומדים שלושת הרבדים הבאים:

1. השקעות ציבוריות בתשתיות שיביאו לשיפור בר קיימא בתעסוקה, ולצמיחה המבוססת על גידול בביקושים, וישפרו בתוך כך את רמת הפריון והיעילות במשק האמריקאי.
2. הסדרת חובות ורפורמה פיננסית שיפחיתו את ההשפעה השלילית של רמות החוב הגבוהות על הצמיחה.
3. השבת האיזון הגלובאלי שיחזיר את הכלכלה העולמית למסלול צמיחה יציב שיתמוך בהליך הפחתת החוב.

הרובד הראשון של התכנית המוצעת יוצא כנגד הדעה הרווחת כיום בקרב הרפובליקאים בארה"ב ובקרב ממשלות גוש האירו התומכת במדיניות צנע כדרך היעילה יותר לשם טיפול בבעיית החובות והאבטלה. המתנגדים להרחבות פיסקליות טוענים כי הרחבות אלו הביאו בסופו של דבר להאמרת נטל החוב של אותן המדינות, שלהשלכותיהן אנו עדים כיום – הורדת דירוג האשראי של ארה"ב והסכנה לפירוק גוש האירו.

הרובד הראשון: תמריצים פיסקאליים

על פי הערכות של ה-ASCE נדרשת השקעה של כ-2.2 טריליון דולרים בחמש השנים הקרובות רק בכדי לעמוד בצרכים הבסיסיים העתידיים של המשק האמריקאי. למרות זאת, פחות ממחצית הסכום נמצא כעת בתכניות התקציביות לשנים הקרובות, מה שמשאיר פער של 1.2 טריליון דולרים של השקעה בתשתיות. לכן, מוצעת תכנית השקעה ציבורית לכיסוי הפער בסך 1.2 טריליון דולרים במשך 5 שנים (כ-250 מיליארד דולרים בשנה – 1.6 אחוזי תוצר לשנת 2011) שתתמקד בהשקעות בעלות תשואה גבוהה בענפים כגון אנרגיה, תחבורה, חינוך, מו"פ וכד'.

על פי התכנית, השקעת הסכום הנ"ל בתשתיות תביא לשיפור הן בצד הביקושים והן בצד ההיצע של המשק האמריקאי. מחד, בהתאם לאסכולה הקיינסיאנית, השקעות ציבוריות מעודדות ביקושים הן בצורה ישירה (הממשלה מגדילה את חלקה בתוצר) והן בצורה עקיפה דרך פעולת המכפיל הקיינסיאני וכן מעודדות יצירת משרות חדשות. מאידך, השקעה נוספת בתשתיות תביא לעלייה בפריון וביעילות הייצור בטווח הארוך (כבישים מהירים, גשרים, מו"פ וכו'). בנוסף, ההשקעה בתשתיות תביא גם לשיפור התחרותיות של המשק האמריקאי. השיפור בתשתיות יביא לשחרור צווארי בקבוק של תובלה, לשיפור האמינות של אספקת החשמל וכד'.

אחת הבעיות המרכזיות של המשק האמריקאי היא קצב נמוך של יצירת משרות חדשות. לפי אומדנים שמרניים, השקעה ציבורית של מיליארד דולר מביאה ליצירת 23 אלף משרות. לכן, במהלך חמש שנים, ההשקעה של 1.2 טריליון דולרים תביא ליצירת 5.52 מיליון משרות בכל אחת משנות התכנית. לפי אומדנים של ה- CBO, כל דולר שמושקע בשיפור תשתיות מביא בממוצע לעלייה של 1.6 דולרים בתוצר.

בנוסף, התעלמות מהפער בהשקעה בתשתיות עלול להביא להחרפת המצב בעתיד. לתשתיות "מתפוררות" עלות שגדלה בקצב מהיר, כלומר,  עלות התיקונים לתשתית קיימת אך מוזנחת גדלה עם הזמן. לפי אחד המחקרים, פרויקט שעלות שיקומו 5-6 מיליון דולר כיום, עלול להגיע בממוצע לעלות של 30 מיליון דולר בעוד כשנתיים. לכן, השאלה היא לא אם להשקיע אלא מתי להשקיע, וחוסר היכולת לבצע זאת כיום עלולה להביא לעלויות גבוהות בעתיד.

מימון ההשקעות בתשתיות יבוצע  על ידי הגדלת החוב. אמנם, החוב האמריקאי עומד כיום על רמות שיא, הן אבסולוטית והן במונחי תוצר, אך האלטרנטיבה בחיסכון עלולה להיות גרועה יותר שכן שיעורי צמיחה נמוכים מלווים בהכנסות נמוכות ממיסים וגורמים לכן לגידול בנטל החוב. בנוסף, כיוון שהתשואות על אג"ח ממשלתיות אמריקאית נמצאות כיום בשפל היסטורי (התשואה על אג"ח ל- 10 שנים עומדת על כ- 2 אחוזים), נוצרה הזדמנות לביצוע אותן השקעות בעלויות נמוכות מאי פעם.

עיקרי תכנית ההשקעות המוצעת:

• תכנית חמש שנתית של השקעות ציבוריות בתחבורה, אנרגיה, תקשורת, תשתית מים; מו"פ והשקעה בהון אנושי.
• סכום היעד להשקעה הציבורית יעמוד כאמור על 1.2 טריליון דולרים. השקעות אלו ייצרו בסופו של יום כ- 5.52 מיליון משרות בכל אחת משנות הפעלת התכנית. יצירת המשרות תהיה ישירה, דרך הפרויקטים עצמם, ועקיפה בשאר הסקטורים בכלכלה, דרך אפקט המכפיל.
• התכנית תשים דגש על בחירת פרויקטים בעלי תשואה גבוהה שתתבטא במקסום שיפור הפריון במגזר העסקי וביצירת המשרות.
• הקמת סוכנות לאומית להשקעה בתשתיות שתנפיק אגרות חוב מיועדות להשקעה בתשתיות (בכדי למקסם את ביצוע השקעות בעלות הנמוכה ביותר למשלם המסים), ותממן את הפרויקטים.
• מתן הקלות מס לעסקים בינלאומיים מחו"ל המעוניינים להשתתף במימון השקעות אלו על ידי רכישת אגרות החוב המיועדות.

תכנית השקעות זו אמורה לטענת המחברים להביא לתוצאות הבאות:

• עלייה ממוצעת של 7 אחוזים (בקצב שנתי) בתוצר עבור כל רבעון בה התכנית תעסיק עובדים נוספים.
• תוספת, כאמור, של 5.52 מיליון משרות בכל שנה. בנוסף, יזכו עובדים חסרי הכשרה בהכשרות מקצועיות.
• שיפור בפריון הכולל במשק בעקבות שיפור בתשתיות התחבורה, התקשורת וכו'
• שיפור ברווחת התושבים בעקבות ההשקעה באנרגיה ירוקה, בשיפור תשתיות התחבורה וההשקעה בחינוך.
• עלייה במלאי ההון שתביא בהמשך לתקבולי מיסים גבוהים יותר בעקבות העלייה בתוצר הפוטנציאלי.
• הורדה עתידית בגרעון הפיסקלי ובחוב הציבורי בעקבות הירידה בתשלום דמי אבטלה והעלייה בגביית המיסים.

הדעה המנוגדת

חשוב לציין כי הרובד הראשון של התכנית המוצעת יוצא כנגד הדעה הרווחת כיום בקרב הרפובליקאים בארה"ב ובקרב ממשלות גוש האירו התומכת במדיניות צנע כדרך היעילה יותר לשם טיפול בבעיית החובות והאבטלה. בארה"ב הושם דגש מיוחד על הורדת נטל החוב במהלך עשר השנים הקרובות. באירופה, כספי החילוץ למדינות המתקשות בגיוס הון בשווקים הפתוחים ניתנים אך ורק לאחר הסכמה על נקיטת צעדי צנע ורפורמות מבניות בתמורה.

טענת המתנגדים נסמכת על הניסיון האחרון של הרחבות פיסקאליות שנועדו להתמודד עם השלכות המשבר הפיננסי שפרץ לאחר נפילת ליהמן ברדרס בסוף שנת 2008. לטענתם, ההרחבות הפיסקאליות לא תרמו רבות להתאוששות, שכן המצב כיום לא שונה ברבה מהמצב בראשית המשבר. בנוסף, ההרחבות הפיסקליות הביאו בסופו של דבר להאמרת נטל החוב של אותן המדינות, שלהשלכותיו אנו עדים כיום – הורדת דירוג האשראי של ארה"ב והסכנה לפירוק גוש האירו. רמות החוב הגבוהות וחוסר האמון כיום לא מותירות למעשה מרחב תמרון לקובעי המדיניות בבואם ליישם הרחבות פיסקאליות נוספות.

הרובד השני: הסדר חובות ורגולציה פיננסית

החובות הגדולים שנותרו לאחר המשבר הפיננסי מהווים בעיה כלל עולמית, ובפרט בארה"ב (ראה תרשים 2). הבעיה העיקרית בחובות הגדולים היא בכך שהם גורמים לפרטים ולפירמות לפעול להקטנת החוב בו זמנית וכך הם מתרכזים בחסכון ולא בצריכה והשקעות.

ישנן ארבע דרכים עיקריות לפתרון בעיית החובות:

1. צמיחה כלכלית מהירה ויציבה שתוריד את נטל החוב (חוב באחוזי תוצר או הכנסה).
2. הקטנת רמת החובות על ידי הגדלת שיעור החיסכון.
3. אינפלציה בלתי צפויה יכולה להקטין ריאלית את החוב הלא צמוד.
4. ארגון מחדש של החובות (הסדר חוב) או המרתם להון עצמי (הפיכת חוב למניות).

שלושת הפתרונות הראשונים לא מהווים, נכון להיום, אופציה ממשית לפתרון. ראשית, הכלכלות המפותחות, ובראשן כלכלות ארה"ב ואירופה נמצאות זה זמן רב במצב של צמיחה איטית המלווה באבטלה גבוהה ושיפור לא נראה באופק הקרוב. שנית, הגדלת שיעור החיסכון של הפרטים, הפירמות והממשלה בו זמנית, יביאו לפגיעה בצמיחה ובחסכון – תופעה המכונה בספרות "פרדוקס החיסכון". שלישית, הריבית במדינות המפותחות עומדת על אפס או קרובה לכך, ולכן מקשה על הבנקים המרכזים לייצר אינפלציה על ידי הרחבות מוניטאריות נוספות – תופעה המכונה בספרות  "מלכודת הנזילות" (רלוונטי בעיקר לארה"ב ובריטניה, בהן ריביות הבנק המרכזי קרובות לאפס).

בכדי להימנע מתקופה ארוכה של דפלציית חוב בגלל עודפי חוב גבוהים וירידה בערכי הנכסים, יש להסדיר מחדש את עודפי החוב. למעשה, זו הדרך היחידה להימנע מעשור אבוד בדומה לזה שחוותה יפן בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, בעקבות המאמצים הבו-זמניים של משקי הבית והפירמות להקטנת החוב לאורך תקופה ארוכה.

עם זאת, הבעיה בהסדר חובות היא שהמלווים, וביחוד מוסדות פיננסים מפוקחים (בנקים למשל)  נמנעים לעת עתה מלחפש פתרון בצורת הסדר חוב שימקסם את ההחזרים מההלוואות הבעייתיות על ידי הפחתת הקרן. ההימנעות נובעת משתי סיבות אפשריות. ראשית, להכרה בחובות אבודים יש השלכות מרחיקות לכת על המאזנים של אותם מלווים. התערערות של מבנה ההון בעקבות הכרה בחובות עלולה להצריך מהמלווים גיוס הון חדש. שנית, בהסכמה להסדר חובות ולהפחתת הקרן יש איתות המהווה "סיכון מוסרי". המלווים חוששים כי פעולת ההסדר תיתפס כמתן "פרס" למינוף יתר, דבר שעלול להביא לעלייה בפרופיל הסיכון של הלווים הנוכחיים והעתידיים.

למרות הקושי הרב בהשגת הסכמה רחבה להסדר חובות, מהסיבות שפורטו לעיל, זוהי הדרך האפקטיבית היחידה להתנעת צמיחה בכל הסקטורים בכלכלה. זאת כיוון שרמת החוב הגבוהה היא זו שמונעת את ההתאוששות הכלכלית והמשך הצמיחה, שבתורה, אמורה להביא להקטנת נטל החוב. רמת חוב גבוהה ביחס למחירי הנכסים שצנחו במהלך השנים מאז תחילתו של המשבר תורמת באופן מבני לריסון הביקושים.

אחד הפתרונות המוצעים נוגע למשבר בשוק הדיור האמריקאי. ירידת המחירים שארעה בעקבות פיצוץ בועת הנדל"ן והמיתון שבא בעקבותיו הטילו קשיים רבים על לוקחי המשכנתאות. הלווים מתחלקים לשני סוגים ולכל סוג מוצע הסדר חובות משלו המתבסס בעיקרו על הלוואות גישור. הסוג הראשון הוא של לווים שערך הבית שלהם עדיין גבוה מסך המשכנתא. לווים מסוג זה שנתקלו זמנית בקשיי נזילות בעקבות המיתון (אבטלה, ירידה ברווחי העסק וכו') זקוקים לקו אשראי זמני בצורת הלוואת גישור, ולא, יעמדו בפני צווי עיקול שיפגעו הן בלווים והן במלווים. כיוון שהמלווים מתקשים להיות אלו שיספקו את הלוואות הגישור במצב הנוכחי, יש צורך בהתערבות הממשלה. כך, הממשלה יכולה להכריז על תכנית ערבויות להלוואות גישור זמניות שיוענקו על ידי המלווים לתקופה שלא תעלה על יותר מ- 36 חודשים, לאלו שעומדים בקריטריון הנ"ל.

הסוג השני הוא של לווים שערך הבית שלהם נפל אל מתחת לשווי המשכנתא. החשש של המלווים הוא שלווים אלו פשוט יוותרו על הבית ובכך יסבו הפסדים למלווים שיאלצו לוותר על החזר ההלוואה ויסתכנו במכירת הנכס (שמשמש כבטוחה) במחיר הפסד נוסף. עם זאת, המלווים כיום חוששים לבוא לקראת הלווים בהסדר חובות שיאפשר החזרה חלקית של החוב בגלל הקושי הרגולטורי (דרישות גיוס הון בעקבות המחיקות) והחשש מסיכון מוסרי. לכן, גם כאן דרושה התערבות של הממשלה. בעזרת התערבות יש להוריד את גובה החוב (על ידי מחיקת חלק מהקרן) לרמה הקרובה למחיר הבית. התערבות הממשלה תבוא לידי ביטוי בהגמשת הרגולציה על מבנה ההון של המלווים בעת הסכמתם על מחיקת חלק מהקרן שתאפשר החלקה של ההכרה בהפסדים והחלקה של גיוס ההון הדרוש לשם הבראת מאזני המלווים.

הרובד השלישי: איזון גלובאלי

על מנת שפתרון מקומי למשק האמריקאי יצליח, חייב לבוא במקביל גם פתרון לחוסר האיזון הגלובאלי. חוסר האיזון בכלכלה האמריקאית, שהתאפיינה בצבירת חובות גדולים ובבועות במחירי הנכסים, היו למעשה השלכה של חוסר האיזון הגלובאלי. על פי אחת התיאוריות ההון הרב שזרם ממדינות מתפתחות עם עודפי חסכון כמו סין למדינות המפותחות בעלות גירעונות כמו ארה"ב תרם להפצת כסף "זול" שעודד את הפרטים לקחת הלוואות וסיכונים, ותרם להיווצרות הבועה והמשבר שבא בעקבותיה. כעת, חוסר האיזון הגלובאלי מונע מארה"ב וממשקים מפותחים נוספים לצאת מהמשבר היות והמדינות המתפתחות בעלות העודף בחשבון השוטף ממשיכות לחסוך, ובכך הן מרעות את מצב הכלכלות המפותחות וכן את מצבן כיוון שהן תלויות רבות בביקושים מהעולם המפותח. על כן, היציאה מהמשבר תלויה רבות בפעולה מתואמת של הכלכלות המפותחות והמתפתחות המובילות שמטרתה השבת האיזון הגלובאלי. התכנית כוללת שלוש נקודות עיקריות:

1. איזון מחדש של גוש האירו
2. איזון מחדש של סין אסיה והכלכלה הגלובאלית
3. הקמת קרן חילוץ גלובאלית

1.       איזון מחדש של גוש האירו

בטווח הקצר, בכדי למנוע מיתון גלובאלי יידרש פתרון מידי למשבר החובות של מדינות גוש האירו. לדרך בה יבחרו מדינות הגוש לפתור את המשבר – על ידי מדיניות צנע, אינפלציה או ארגון מחדש של החובות – חשיבות רבה לדרך בה תבחר ארה"ב, בטווח הארוך, להתמודד עם המשבר הספציפי שלה. המשך נקיטת מדיניות הצנע בגוש האירו תקשה מאוד על הליך הקטנת החובות במשק האמריקאי, ולכן לארה"ב יש אינטרס מובהק בהשבת האיזון שם.

גרמניה ומידת נכונותה לשאת בעול השבת האיזון הגלובאלי והחלת הסדרי החובות מהווה את המפתח לפתרון. חוסר האיזון באירופה כיום נובע מהחלוקה הפנימית למדינות בעלות עודפים (גרמניה, אוסטריה, הולנד) ומדינות ה"פריפריה" בעלות גירעונות (פורטוגל, אירלנד, איטליה, ספרד ויוון). בכדי להסדיר את חוסר האיזון על המדינות בעלות העודף, ובראשן גרמניה,  לנקוט במדיניות מרחיבה (העלאת שיעור האינפלציה והרחבה פיסקלית שיתרמו להקטנת העודף בחשבון השוטף בגרמניה), ובכך תתרום להקטנת הגירעונות בחשבון השוטף של  מדינות הפריפריה המתקשות.

הבעיה כיום היא שהמדיניות הכלכלית הגרמנית אינה תומכת במתן תמריצים למדינות המתקשות, אלא להיפך, הפתרון לדעת הגרמנים מתבסס על נקיטת עוד צעדי צנע. במקביל, הגרמנים מתנגדים נמרצות לפתרון באמצעות מדיניות מוניטארית מרחיבה מחשש שהוא:

• יגרום לחריגה מיעדי האינפלציה.
• ימנע ביצוע רפורמות מבניות הדרושות לשם השבת התחרותיות והשבת היציבות של המוסדות הפיננסיים (המשבר נתפס בעיני הגרמנים כהזדמנות לרפורמות אלו).

עד כה, סיפקו מספר גופים, כגון קרן המטבע, ומדינות מקורות מימון לקרנות החילוץ למיניהן (כדוגמת קרן החילוץ האירופית ה-EFSF), אך נראה כי ההיקפים רחוקים עדיין מהנדרש. בנוסף, התערבותן של מדינות מתפתחות חשובות כדוגמת סין, ברזיל, דרום קוריאה ועוד, מועטה מדי, למרות שצפוי להם הפסד עצום במקרה של קריסת גוש האירו בצורת ירידה בביקושים לתוצרת מקומית.

לכן, דרושה כעת פעולה מתואמת של כל הגופים הגדולים – קרן המטבע, הבנק העולמי וקרנות החילוץ, וכן של קבוצה רחבה יותר של מדינות שתארגן בצורה יעילה את כל המשאבים העומדים לרשותה ותעמידם, בצורת קרן חילוץ עולמית, לרשות הסדרת משבר החובות באירופה.

2.       איזון מחדש של סין אסיה והכלכלה הגלובאלית

כפי שגרמניה היא המפתח לאיזון מחדש של גוש האירו, כך סין (הכלכלה השנייה בגודלה בעולם) היא המפתח לאיזון מחדש של הכלכלה הגלובאלית. ראשית, לסין יש את רמת היתרות המט"ח הגבוהה ביותר בסך של כ- 3.2 טריליון דולרים. שנית, לסין יש עודף מבני בחשבון השוטף הנובע משיעורי חיסכון גבוהים ושיעורי צריכה נמוכים (שיעור הצריכה בסין עומד  על 35 אחוזי תוצר בלבד, לעומת 55 אחוזי תוצר בממוצע ביתר מדינות ה-BRIC– ברזיל, רוסיה והודו).

בגלל גודלה של סין וכוח העבודה העצום שלה, העלאת רמת השכר ושיעורי הצריכה בסין יעודדו את הביקושים של הכלכלה העולמית. במקביל, תיסוף של היואן יאפשר למדינות ה-BRIC האחרות (ברזיל למשל) לתת למטבע שלהן להתחזק ולהוריד את הלחצים האינפלציוניים (כיום מדינות רבות מונעות התחזקות המטבע המקומי על מנת לשמר את התחרותיות).

לשם פתרון בעיית עודף החיסכון של סין מוצעות הרפורמות הבאות:

• החלת רשת בטחון חברתית: בסין לא קיימת מערכת רווחה מסודרת (ביטוח לאומי, קצבאות וכו'). הסדרת מערכת רווחה שכזו תפחית את עודפי החיסכון שנובעים מרצונם של הפרטים בחברה לדאוג לעתידם בצורה עצמאית.
• העלאת השכר וההכנסה הפרטית: סין מתאפיינת בשיעורי חסכון גבוהים גם בסקטור העסקי. ישנן שתי דרכים שיכולות להפחית את עודפי החיסכון. ראשית, העלאת השכר מעבר לעלייה בפריון תביא לגידול בהכנסות מעבודה ולכן תגדיל את כוח הקנייה של העובדים (יש הטוענים כי השכר בסין נמוך משכר של שווי משקל תחרותי). במקביל, העלאת שכר בסין תאפשר העלאת שכר במדינות יצרניות אחרות בעולם ותשפר את התחרותיות שלהן. שנית, הממשל הסיני יכול לכפות על החברות שבבעלותו לחלק את רווחיהן בצורת דיבידנדים לציבור, ובכך להגדיל את ההכנסה הפרטית ולהקטין את החיסכון.
• הפחתת סובסידיות ליצוא: הסבסוד לסקטור התעשייתי בסין תורם גם הוא לחוסר האיזון העולמי ולעודפי ההיצע. על כן, יש להפסיק את הסבסוד בצורה הדרגתית כאשר הראשונים שיפסיקו לקבל סבסוד יהיה ענפים בהם יש יתרון יחסי מובנה, ולאחר מכן יופסק הסבסוד לענפים אחרים. הפסקת הסבסוד תאלץ את החברות הסיניות לעבור תהליכי ייעול שישפרו את הפריון ואת איכות ההון (טכנולוגיה).
• תיסוף המטבע: סין ומדינות מתעוררות נוספות חייבות ללוות את הרפורמות שהוצעו לעיל ברפורמות פיננסיות שנועדו לשחרר בהדרגתיות את השליטה במטבע שלהן ולאפשר תנועות הון חופשיות יותר. שחרור השליטה במטבע תביא בסופו של דבר לתיסוף המטבע (הדבר בעיקר מכוון ליואן הסיני) המוחזק לדעת רבים מתחת לערכו בשיווי משקל.

הרפורמות שהוצעו לעיל כרוכות בתהליכים שיישומם ידרוש זמן רב. עם זאת, ישנן פעולות נוספות שניתן לבצע בטווח זמן קצר שיתרמו אף הם להשבת האיזון הגלובאלי. פעולה אחת קשורה לשיתוף פעולה סיני-אמריקאי בנוגע ליתרות המט"ח העצומות בידי סין. לשתי המעצמות אינטרס משותף בנוגע לשינויים ביתרות – מחד, שתיהן מעוניינות ביציבות שוק האג"ח ושוק ההון האמריקאים, מאידך, סין מעוניינת בפיזור ההשקעות שלה ליעדים חסרי סיכון נוספים ואילו ארה"ב מעוניינת בהחזרת השליטה המלאה במדיניות המוניטארית שלה. אפשרות אחת לשיתוף פעולה שכזה הוא הסטת חלק מהיתרות של סין לכיוון אגרות חוב של גוש האירו (שזקוק כעת למימון יותר מתמיד). עם זאת יש לציין כי השקעה בגוש האירו נחשבת כיום למסוכנת ביותר וקשה להאמין כי הסינים ישתכנעו בקלות לבצע הסטה שכזו בסדרי גודל משמעותיים.

3.       ייסודה של קרן התאוששות כלל עולמית

קרן התאוששות כלל עולמית תשמש שלוש מטרות. ראשית, מקור המימון הרצוי של הקרן יבוא מעודפי מט"ח בעיקר של מדינות יצואניות נפט ומשאבים טבעיים אחרים. כיום אותן מדינות משקיעות את עודפי המט"ח דרך קרנות הון ריבוניות (Sovereign Wealth Funds) בכדי למנוע את תיסוף המטבע המקומי ובכדי להשיג תשואות גבוהות על ידי השקעה בפרויקטים מניבים. העברת חלק מאותן השקעות לקרן ההתאוששות תאפשר ניתוב המשאבים להשקעות מעודדות צמיחה בכלכלות שזקוקות למימון.

שנית, קרן ההתאוששות תוכל להחליף את המשאבים שאמורה לספק קרן החילוץ האירופית (ה-EFSF) ללא הצלחה רבה עד כה. קרן ההתאוששות תספק את המשאבים הבינלאומיים הנדרשים לשם סיוע לגוש האירו, כיוון שלא די במשאבי מדינות גוש האירו בלבד לשם החילוץ. אמנם, לאחרונה חלו ניסיונות שנועדו לגייס את ההון הסיני לטובת חילוץ גוש האירו היות וגוש האירו מהווה יעד יצוא מרכזי של סין. ניסיונות אלו לא צלחו עד כה כיוון שפעולה כזו תציב את ההשקעות הסיניות ברמת סיכון גבוהה. לכן, יצירת מאגר בין לאומי בדמות הקרן תפזר את הסיכון ותגביר את האמינות של פעולת החילוץ עצמה על ידי הגדלת היקפי ההון.

בנוסף, כיום, רוב המשאבים העומדים לרשות קרן המטבע והבנק העולמי "משועבדים" לתיקון נזקי המשבר הפיננסי ומשבר החובות. עם זאת, פרט למדינות הפריפריה בגוש האירו ומוסדות פיננסים במצוקה קיימות מדינות נוספות הזקוקות לסיוע. בין מדינות אלו ניתן למנות את מדינות ה-"אביב הערבי" (מצרים, תוניסיה, לוב), מדינות מזרח אירופה, וכמובן, מדינות אפריקה. הקמת קרן ההתאוששות תחדש את מקורות ההון הנדרשים לפיתוח (מדינות מתפתחות) ולסיוע פיננסי (מדינות עם משברי מטבע) שהתייבשו, כאמור, כמעט כליל.

הקמתה של קרן ההתאוששות תחזק את התכנון הכלכלי-פיננסי הנדרש לטווח הארוך. למשל, ניתן להחליט שקרן ההתאוששות תמומן בתחילה על ידי מדינות בעלות עודף של 3 אחוזי תוצר בחשבון השוטף בממוצע בחמש השנים האחרונות (או יותר).  כך, תתאפשר הסטה של אותם עודפים לטובת טיפול במדינות בעלות הגירעונות הגדולים על ידי תכנית תמריצים גלובאלית שתתבצע בד בבד עם תכנית תמריצים פיסקאלית מקומית. קרן המטבע תוכל להנחות את קרן ההתאוששות לטפל במשברי מטבע, ואילו הבנק העולמי יוכל להנחות את הקרן לטפל בהאצת השקעות במדינות מתפתחות.