יום אחד נכנס יזם למשרדי הגוף המממן שלו ומציג תוכנית עסקית. השנה היא 1485, היזם הוא קריסטופר קולומבוס והגוף המממן היא הכתר הספרדי ומיצגו על פני האדמה, המלכה איזבלה מקסטילה.
התוכנית העסקית מתארת קיצור נתיבי השיט להודו "ועל הדרך" השגת זהב וסחורות מהארצות החדשות שיתגלו בנתיבי הסחר העתידיים הללו.
קולומבוס יצא למסעו 7 שנים לאחר מכן בראש צי של שלוש ספינות ובהן 90 אנשים מנמל פלוס , הנמל המשני של הכתר הספרדי שכן הנמל הראשי של ספרד היה סתום כולו באנוסים יהודיים שנמלטו מאימת האינקוזיציה הספרדית.
את ההמשך כולנו יודעים, קולומבוס היה האירופאי הראשון, כפי הנראה, שהגיעה לחופי קובה וגילה את העולם החדש (כמובן שעבור הילדים המקומיים הוא היה שם תמיד). עולם, שלאחר כמה עשרות שנים הניב לאימפריה הספרדית עושר בל יתואר, זהב, סחורות ועבדים, "ועל הדרך" השמיד את תרבות האינקה והמאיה.
ההשקעה הכלכלית של הכתר הספרדי במסעו של קולומבוס הוכיחה עצמה – ובגדול.
בימנו מימון צי של שלוש ספינות בינוניות ובהם 90 אנשי צוות הוא פרויקט שחברות רבות וכן אנשים פרטיים רבים יכולים לממן ללא כל בעיה, אולם בימיו של קולומבוס רק ממלכות עשירות כמו ספרד יכלו לממן משלחת כזו ובעיקר שתוצאות המסע היה בלתי ידועות מראש.
מדוע- מה השתנה בחמש מאות השנים האחרונות? התשובה היא בעיקר עלות הטכנולוגיה. טכנולוגיות בניית ספינות, ועלות תיפעולן כמו גם מודלים פיננסים של גיוס הון הפכו את המשימה של העברת 90 איש על פני האטלנטיק בשלוש ספינות בינוניות בגודלן למשימה פשוטה יחסית וזולה.
הבה נבחן דוגמא אחרת- עכשוית יותר, בניית רשת תקשורת לאומית.
בתחילת שנות החמשים עת מדינת ישראל הצעירה התרחבה, השקיעה בתקשורת וכיסתה עצמה בשמלת בטון ומלט, ממשלת ישראל באמצעות משרד התקשורת היו היזמים, הבעלים והמבצעים של רשת הטלפוניה שלנו. אני עוד זוכר כילד את הטלפון בצבע קרם עם החוגה עומד על מדף מיוחד בבית הורי ועליו מתנוסס בגאון סמל הצבי, (כמובן שזה היה קו משותף עם השכנים ולסידור הזה הורי המתינו כמה שנים טובות).
מדינת דרום סודאן – המדינה הצעירה ביותר כיום והבונה עצמה לאחר מלחמת אזרחים ארוכה, לא צריכה להקים רשת כזו. הממשלה שם אולי תהיה הבעלים של רשת התקשורת אולם היא תקים תממן ותפעיל את רשת התקשורת העתידית הזו באמצעות חברתה בע"מ ומן הסתם בהשקעה בין לאומית נרחבת. מה השתנה מאז שנות החמישים ועד ימנו? עלות טכנולוגיית התקשורת. הקמת רשת תקשורת לאומית אינה עניין שחברה פרטית אינה יכולה לבצע. מחיר הטכנולוגיה והזמינות שלה בשילוב מערכת פיננסית שתזרים הון בין לאומי לפרויקט יכולים להקים לדרום סודאן רשת תקשורת חדשה וטובה שלא תעלה דולר למשלם המיסים הצעיר של המדינה (הוא כמובן ישלם על הרשת באמצעות דמי שימוש).
ברגע שהטכנולוגיה היא סחירה וזמינה – על הממשלה לצאת מהשקעה בה.
דוגמא שלישית ואחרונה שוב מתחום המסעות, והפעם מסעות לחלל.
במהלך המאה ה20 נושא חקר החלל היה באופן בלעדי בבעלות הממשלות, עלויות הטכנולוגיה והסיכונים שבה כמו גם העדר מודל עסקי שהכניסו חוסר ודאות לגבי רווחים עתידיים , מנעו מהסקטור הפרטי להכנס לתחום זה.
אולם החל משנת 2008 ושיגור לווין התקשורת הפרטי הראשון אנו רואים יותר ויותר פעילות של הסקטור הפרטי בחלל.
הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי המילארד (המקפיד להקרא 'סר') ריצ'רד ברנסון בעלי תאגיד ורג'ין שהקים את חברת תיור החלל ורג'ין גלקטיק, חברה המוכרת חבילות טיסה פרטיות לחלל.
לא, אין מדובר בעוד מיזם קיקיוני בדמות מכירת שטחי אדמה על כוכבים רחוקים אלה מיזם אמיתי שכבר 430 תיירים שילמו כמה מאות אלפי דולרים כול אחד דולר כדי להשתתף בו.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=3E1ECYlwCgs]
מה השתנה מאד שנות השבעים? מחיר הטכנולוגיה של להעלות אדם לחלל יחד עם מודל כלכלי יציב שמאפשר גיוס הון וחלוקת סיכון.
אני עוד יכול להמשיך עם דוגמאות רבות אחרות מתחומי מדעי החיים, הפיזיקה וחקר האטום ועוד ועוד. תחומים שנשלטו על ידי ממשלות אך עם הוזלת עלות הטכנולוגיה שלהם הבשילו לכדי פעילות עסקית פרטית ושינו את חיינו מהעיקר.
אז מה בעצם אפשר ללמוד מזה?
השקעה ממשלתית במחקר ופיתוח בשלבים מוקדמים ובתחומים גנריים – מחזירה עצמה ובגדול. כן, יש תחומים שאולי לא מובילים לשום מקום אבל כאשר יש פריצות דרך הן מכפרות על הכשלונות.
כאשר בוחנים את פעילות הממשלה מבעד לפריזמה של הטכנולוגיה (או התפעול) עולה לדעתי תמונה די ברורה לפיה הממשלה אינה צריכה להשקיעה בתחומים בהם הטכנולוגיה היא סחירה. אם הטכנולוגיה סחירה, הממשלה צריכה להחליט או ליזום פרויקט ולפעול כרגולטור המונחה משיקולים ערכיים ולא כספיים.
כמו שממשלה אינה מוכרת שירותי תקשורת היא אינה צריכה למכור חשמל או מים לאזרחים. הממשלה צריכה כדוגמא לפקח על איכות המים או על אספקה במחיר קבוע גם לישובים מרוחקים אך אינה צריכה לממן או לתפעל את מתקני המים.