אחריות חברתית תאגידית, האם אכן ערכים מול רווחים?

חלק מהביקורת הציבורית המוטחת תכופות בפני תאגידים בין לאומיים הינה חוסר הרגישות שלהם לנושאי איכות סביבה והקהילה בה הם פועלים ופגיעה בזכויות אדם והעובדים. נראה כי באופן בלתי מאורגן יחסית, מחאת צרכנים עממית בשנים האחרונות בצורה של "צרכנות פוליטית" הביאה לשינוי בסיסי בעמדתם של התאגידים הגדולים (שנבעה מחשש לאובדן רווחים ופחות מחש לאובדן ערכי סביבה או קהילה).

במסגרת קרב חפירות זה שבו בעבר התנדנדו כפות המאזניים בין ערכי הסביבה והקהילה מצד אחד לרווח התאגידים מהצד השני נראה כי ממשלות המדינות המפותחות תופסות סוף סוף עמדה ברורה, מפרסמות ומאמצות קווים מנחים בנושא אחריות תאגידית בין לאומית.

הסיפור הזה אינו פשוט. בניגוד לדעה הפופוליסטית הרווחת אין כאן רשעים גמורים (התאגידים הבין לאומיים) ומולם קורבנות תמימים (מדינות העולם השלישי). אף אחד לא בא בטענות על הפרת חוקי איכות הסביבה של התאגידים במדינות מערב אירופה או ארה"ב לדוגמא, ואם יש טענות הרי התאגידים יתבעו בבית המשפט. אז מדוע הביקורת הציבורית מופנת אל פעילות התאגידים הללו במדינות העולם השלישי ולא אל מערכות השלטון במדינות אלו שאינן קובעות ואוכפות את חוקי איכות הסביבה והעבודה במדינתם? התשובה היא שמרביתנו חושבים שמדינות אלו אינן "מפותחות" דיו כדי להתמודד עם הנושא, בסתר הלב אנו חושבים שהן מושחתות (ובדרך כלל זה נכון) כדי לעמוד מול הכוחות הכלכליים של התאגידים הגדולים. יש במחשבות הללו הרבה מאד שחצנות מערבית, זלזול, גאותנות וקולוניליסטיות תרבותית ולאורך גם העובדות בשטח היו בעיתיות. למרות תנאים מחפירים בסדנאות היזע בסין או באינדונזיה עדין נהרו מאות אלפים לפתחם של אותם מפעלים כדי לעבוד בהם. בפועל חלק גדול מהתושבים המקומיים, העדיף את תנאי סדנאות היזע עם ביטחון כלכלי מזערי ככל שיהיה על פני החיים של עוני בזוי כחקלאי קטן הנלחם יום יום על הכנסה זעומה במדינות אלו. אינני מצדיק כמובן את התנאים באותם מפעלים אני רק מציין עובדות, מאות מילארדי דולרים עברו באמצעות התאגידים הבין לאומיים ממדינות מפותחות לתושבי מדינות מתפתחות באמצעות מפעלים אלו. החיים כנראה אינם פשטים ואינם נחלקים לשחור ולבן, יש הרבה גווני אפור באמצע.

שני דברים השתנו לאחרונה, הראשון הוא ההכרה כי אין מדובר 'במשחק סכום אפס', לא מדובר בכפות מאזניים שבצד אחד יש זכויות אדם וסביבה ובצד השני רווח וצמיחה. אפשר ליצור צמיחה ורווח תוך כדי שמירה על איכות הסביבה ותרומה חיובית לקהילה. נושא איכות הסביבה עצמו יוצר סביבו תעשיית ענק המעסיקה מליונים. צמיחה ברת קיימא היא אפשרית ומוערכת על ידי הצרכנים.

הדבר השני הוא פתרון הקונפליקט שבין התערבות בעניני הפנים של מדינות מתפתחות על ידי דרישות למלחמה בשחיתות לבין הזכות הריבונית שיש לכל מדינה. הפתרון מגיעה באמצעות 'המלצות גלובליות' או 'קווים מנחים' למדיניות אחריות תאגידית מטעם ארגון בין לאומי מכובד – OECD. לא מדובר בחוק הפנימי של מדינה זו או אחרת אלה בהמלצות המשקפות ערכים גלובליים.

 

ארגון ה- OECD אימץ קווים מנחים חדשים בנושא אחריות תאגידית של מיזמים רב-לאומיים (MNEs), במסגרת כנס השרים החגיגי לציון יובל 50 לארגון, במאי השנה.ישראל הייתה בין ארבעים ושתיים המדינות (34 חברות OECD ומדינות נוספות כגון ארגנטינה וברזיל) אשר התחייבו למסגרת עקרונות מעודכנת ומחוזקת של אחריות תאגידית ל- MNEs.

הקווים המנחים של ה- OECD הם מסגרת וולונטרית לאחריות תאגידית של "עקרונות להתנהגות טובה", אותם הממשלות התחייבו לקדם בקרב התעשייה במדינתם, לצד טיפול בבקשות לבירור בסוגיות כגון הפרת העקרונות באמצעות נקודות קשר לאומיות.הקווים המנחים מכסים קשת רחבה של נושאים ובכללם שקיפות, תעסוקה ויחסי עבודה, זכויות אדם, איכות סביבה, מניעת שוחד ושחיתות, הגנת הצרכן, מיסוי ותחרות הוגנת. העקרונות נוגעים לחברות ישראליות רב לאומיות בפעילותן מעבר לים, חברות רב לאומיות זרות בפעילותן בישראל וכן חברות ישראליות המהוות חלק משרשרת האספקה של תאגידים רב לאומיים זרים.

ההנחיות המעודכנות למיזמים כוללות, בין היתר, את השינויים הבאים:

  • הרחבת האחריות של  MNEs כלפי חברות בת, ספקים, סוכנים ושותפים עסקיים אחרים.
  • ניהול סיכונים ושימוש בבדיקת נאותות (due diligence) – למשל, בתחום איכות הסביבה.
  • הימנעות מפגיעה או מתרומה בעקיפין לפגיעה בזכויות אדם.
  • שיתוף בעלי עניין בתכנון וניהול פרויקטים בעלי השלכה על קהילות מקומיות.
  • קידום צריכה בת קיימא.

 למידע נוסף מתוך האתר היעודי לנושא שהוקם על ידי משרד התמ"ת:  www.ncp-israel.gov.il.

 

2 תגובות

  1. nina ramon הגב

    לא כל כך מדוייק….
    " אף אחד לא בא בטענות על הפרת חוקי איכות הסביבה של התאגידים במדינות מערב אירופה או ארה"ב לדוגמא, ואם יש טענות הרי התאגידים יתבעו בבית המשפט" – קרא את "התמוטטות" של ג'ארד דיימונד. באים בטענות גם באים.
    " למרות תנאים מחפירים בסדנאות היזע בסין או באינדונזיה עדין נהרו מאות אלפים לפתחם של אותם מפעלים כדי לעבוד בהם. בפועל חלק גדול מהתושבים המקומיים, העדיף את תנאי סדנאות היזע עם ביטחון כלכלי מזערי … " – לרוב הם לא מעדיפים, אלא אין להם ברירה. לפעמים בגלל שהשתלטו על אדמותיהם.
    ואני תוהה עד כמה " מאות מילארדי דולרים עברו באמצעות התאגידים הבין לאומיים ממדינות מפותחות לתושבי מדינות מתפתחות באמצעות מפעלים אלו" אכן הועברו לתושבים, ולא נשארו אי שם בשכבות העילית, שלרוב הן מושחתות.

    • udi gonen הגב

      תודה נינה על הערותיך, אולם איני מסכים איתך. זהו נושא מורכב ואינו שחור ולבן וזו הייתה כוונתי בפוסט הזה. הפוסט בא להדגיש ערוץ פעילות בין לאומי שיכול לסיע בפתרון הקונפליקט המובנה בין העברת פעילות למדינות מתפתחות בגלל העלויות הזולות ובין שמירה על זכויות העובדים והסביבה באותם מדינות – ובזה הוא מאד מדוייק.
      הנקודה שעליה שננו מסכימים היא שהבעיה העקרית היא השחיתות של מדינות המתפתחות.
      כלומר מחפשים את המטבע היכן שקל לחפש תחת הפנס. במקום אצל האחראי העקרי לבעיה שהוא השלטון המקומי באותן מדינות. זה לא מוריד מאחריות התאגיד אבל לעיתים רחוקות אני שומע ביקורת על שחיתות של השלטון או את אותו זעם "חברתי" קדוש וקנאי מופנה לעבר ממשלה שאינה מערבית (כגון אינדונזיה ויאטנם וכו). זה נובע לדעתי בעיקר מעצלנות, ונגוע בשחצנות וגאותנות ואולי אף קולוניליסטיות תרבותית במסווה של "הבנה תרבותיות".

השארת תגובה