קשרנו את קצה השקית, הורדנו את הזבל, סגרנו את המכסה של הפח – וזהו! לא רוצים לשמוע, לדעת ובודאי לא לראות או להריח מה קורה עם הזבל הביתי שלנו. אדם בחברה המודרנית מייצר בין קילו לשני קילו של זבל בייתי ביום. זה די הרבה למען האמת, תעשו לבד את המכפלות. אז מה קורה עם כל הזבל הזה? להיכן הוא הולך, כיצד מטופל וכיצד או יכולים להיות בטוחים שלא יופיע לנו בחזרה בחיים היפים שלנו בדמות זיהום מי התהום, ריחות לא נעימים או דונמים רבים של קרקע שאולי יהיו ראויים לגידול חקלאי עוד אלף שנה כאשר כל הפסולת שהוטמנה בהם תתפרק?
ובכן יש מספר שיטות לטפל בזבל הביתי אולם איסוף והטמנה זה פחות או יותר מה שעדיין קורה במרבית מדינות העולם. איסוף והטמנה משמעו כי הרים של זבל מתגבהים בשולי הערים, חרייה זו רק דוגמא ישראלית קטנה. החסרונות עצומים החל מחלחול למי תהום, ריחות לא נעימים, תפיסת קרקע ועד ענני ציפורים הבאות לזבל ומפריעות בנתיבי התעופה (חרייה אמרנו?). בשנים האחרונות מתווסף תהליך של שריפת פסולת, יש כמה טכנולוגיות שמבטיחות שריפה ואיסוף הגזים הנפלטים בפילטרים מיוחדים, הבעיה העיקרית היא האנרגיה הרבה המושקעת בתהליך.
יש מדינות וערים הממחזרות אחוזים ניכרים מהזבל הביתי שלנו כגון יפן, מדינות רבות באירופה המערבית והצפונית ואוסטרליה. במקרה האוסטרלי התושבים במרבית המועצות המקומיות ממיינים את הזבל הביתי מראש לפחים ייעודיים לפסולת נייר, ברזל, פלסטיק ואורגני (ראו פוסט אחר בנושא) אולם תמיד נשאר אותו פח אחרון המכיל את אותם דברים שנראה כי אי אפשר למחזר חיתולים משומשים, צעצועים, ושאר זבל.
יצאנו למסע בעקבות שקית הזבל האוסטרלית, מסע לפי הטבעת של החברה הצרכנית.
מפעל המיון לפסולת ביתית (המופעל אגב על ידי חברה ישראלית – הסנדלר הולך יחף) נמצא בפרברי סדני, נסיעה של כשעה ממרכז העיר מביאה אותנו לשכונת בתים בודדים, גגות אדומים ומדשאות בפינה הדרום מערבית של סדני רבתי, עברנו דרך שער המפעל על גבי המשקל ששוקל את המשאיות (הרכב שלנו + ארבע אנשים שקל 1.68 טון) ונכנסו לאתר.
משאיות העצומות שפכו את מטענן המסריח מאד לרחבת האיסוף במתקן הטיפול בפסולת הביתית. טרקטור החל מעמיס את הפסולת למכונת גריסה ענקית ומשם על גבי מסועים למיון האשפה על פי גודל באמצעות מסננת ענקית הפועלת כתוף של מכונת כביסה, האשפה מסתובבת הפרטים הקטנים נופלים דרך החורים בתוף והגדולים ממשיכים לטיפול על גבי המסוע. בשלב זה האשפה מתחילה במסע יסורים (מוגן בפטנט) חלקו ממוכן וחלקו מיון ידני הכולל סילוני מים, מפוחי אויר, גריסה, טלטול, מעיכה עד להפרדת הפסולת למרכיביה (מתכות, פלסטיק, אורגני וכו).
המתכות והפלסטיק נאספים ונמכרים בשוק הסחורות (בתמונה בקבוקי שתייה ופחיות ארוזים ודחוסים), הפסולת האורגנית ממשיכה להתססה שממנה נוצר גז, גז נוסף נאסף מהקרקע מתוך אתר הטמנת הפסולת וביחד ממלא בלון גז ענק שבתורו מניע טורבינות המיצרות חשמל אשר פעיל את כל המתקן הענק הזה.
ומה למדנו מכל העניין? מעל לשני שליש מהפסולת הביתית שלנו ניתנת למיחזור וטיפול וכל התהליך יכול להיות מונע מאנרגיה שנוצרה בתהליך המיון עצמו – בקיצור צריך להיות טפשים כדי לא לעשות זאת.
את האתר הזה בנתה חברה ישראלית (Arrow Ecology) שגם עוזרת בהפעלתו והטמעת הטכנולוגיה באוסטרליה, עלותו בסדרי גודל של 50 מליון דולר והוא יכול להיות רווחי תוך שנתיים מהפעלתו (המועצות המקומיות משלמות למפעל כדי שיפטר מהפסולת שהן אוספות).
עיון מעמיק באשפה מספק גם כמה תובנות תרבותיות, האשפה האוסטרלית (אליבא לחברה הישראלית המפעילה את האתר) מסריחה יותר מזו של ישראל בעיקר עקב ריכוז גבוה יותר של שומן שתוסס (בקר נמוך, סטק עגל מישהו…) ויש צורך להתאים את גודל החורים במסננת (אותו תוף כביסה ענק) לגודל המקובל של פחיות הבירה בכל מדינה שכן אלו נוטים לסתום את המכונה. העובדים האוסטרלים ישרים מאד ומחזירים לעיתים קרובות להנהלה שטרות כסף ודברי ערך שנמצאו בזבל (בישראל למרבה הפלא לא נרשם אף לא מקרה אחד שבו נמצא שטר כסף בזבל) ואפשר גם לערוך השוואת על מצב הילודה לפי מספר החיתולים המשומשים (סביב 200 בשעה!) בקיצור זוית מעניינת ומאד מסריחה להביט על תרבות הצריכה המודרנית.
כצרכנים- דרך אגב – אנו צריכים להקפיד על שלושת R כדי להקטין את הזבל שלנו ולסייע בשמירת הסביבה: Reduce /Refuse: הקטנת הצריכה (אם לא צריך אז לא קונים) וכן סירוב לקבל דברים שניתנים בחינם כגון עיתוני חינמונים שבין כה וכו לא נקרא. לדוגמא לקרוא על מסך המחשב ולא להדפיס את המסמך. Re-Use: שימוש מחדש במוצר, לא ליזרוק את שקית הפלסטיק אולי אפשר להשתמש בה שנית, להדפיס על הצד השני של הנייר וכו. Recycle: מיחזור המוצרים והחומרים מהם הם עשויים לטובת יצור שחל מוצרים דומים ואחרים, זה נעשה בעיקר על ידי מפעלים ורשויות אולם כצרכנים אנו יכולים לעזור לתהליך על ידי מיון של הזבל שלנו לדוגמא זריקת הנייר (לאחר שלא תמיד הדפסנו, ולאחר שהדפסנו על שני צדדיו) לסל מיחזור לנייר.
