ועד עובדי הנמל בדרום אפריקה והחרם הערבי

כמו בכל סבב של אלימות באזורנו בעשור האחרון עולים קולות לחרם כלכלי על ישראל מצד פרטים וארגונים לא ממשלתיים.

ועד עובדי הנמלים בדרום אפריקה הכריז על החרמת ואי פריקת אוניות הנושאת מטען סחורות ישראליות. מאד לא נעים, אם כי לא משמעותי בשלב זה אבל בדברים כאלו צריך לטפל כשהם קטנים. חוץ מזה מהכרותי את התנהלות ועדי העובדים בכל נמלי העולם אני בטוח שיש מאחורי ההכרזה הזו גםמניעים פוליטים פנימיים שאינם נוגעים לנושא המזרח התיכון.

כמו בכל סבב של אלימות באזורנו בעשור האחרון (2000, 2006, 2009) עולים קולות לחרם כלכלי על ישראל מצד פרטים וארגונים לא ממשלתיים. הרעיון ללחץ פוליטי על ידי חרם כלכלי אינו חדש בבסכסוך הערבי ישראלי. בספר "לוחמה כלכלית" מתאר יואב אליצור כי החרם הראשון הוכרז על הישוב היהודי בארץ עוד לפני הקמת מדינת ישראל, קרי זהו חרם נגד היהודים יותר מאשר נגד ישראל.

כמה פרטים טכניים. לאחר הקמת המדינה מוסד החרם הערבי וחולק למספר רמות (אומנם אני מצרף קישור לויקיפדיה אך המידע שם מאד בסיסי ולא מדוייק):

החרם הראשוני: אסר מסחר ישיר עם חברות ישראליות ואסר ליבא מוצרים מישראל. זהו איסור שקיים עד היום על ידי מדינות כגון סוריה, לבנון, לוב וכו'. למען האמת גם מבחינת החוק הישראלי יש איסור ליצא, ליבא ולסחור עם המדינות הללו כפי שניתן לראות בהוראות משרד התעשייה והמסחר בנושא זה, ההוראות אגב מחולקות למדינות אויב (סוריה, לבנון וכו) ומדינות שאינן מקיימות עימנו יחסים דיפלומטיים אך אינן מוגדרות כאוייב (מלזיה, אינדונזיה ואחרות).

החרם הראשוני אינו נועד להפעלת לחץ כלכלי משמעותי שהרי הסחר שיכול היה להיות בין ישראל ומדינות ערב אינו גדול (אם ניקח את מצריים כדוגמא אפשרית לשאר המדינות אזי מדובר בסכומים זניחים ממש בחישוב לאומי). מדובר בהצהרה שהיא יותר ערכית וכאמור גם אנו – ישראל -מצטרפים להצהרה זו.

חרם שניוני: החרם השניוני אסר לסחור עם מי שסוחר עם ישראל, לדוגמא חלק גדול מיצרני הרכב היפנים נמנעו מלשווק את המכוניות שלהם בישראל עד תהליך אוסלו בגלל החרם השניוני בו איימו עלהם מדינות ערב כי יסגרו בפנהם את השווקים שלהם למכוניות היפניות. יש עוד הרבה דוגמאות לחברות שנכנעו לחרם השניוני כגון פפסי, מקדונלד ועוד.

לחרם הערבי, שהייתה לו (ואולי עדין קיימת) לשכה מפקחת בהשתתפות נציגי כל מדינות ערב שמקום מושבה דמשק, היה גם היבט ימי. אוניות הנושאות דגל ישראלי לא מורשות להכנס לנמלי ערב ועד 1977 גם לא לתעלת סואץ (וזאת אגב בניגוד לרוח אמנת הים של האו"מ, אחד המסמכים המקיפים ביותר והמקובלים ביותר שהפיק הארגון המסואב הזה) ומכיוון שיש גם חרם שניוני על ישראל הרי שאוניות זרות שנכנסו בעבר לנמלי ישראל לא הורשו להכנס לנמלי ערב.

מרבית חברות הספנות הבין לאומיות בשנות ה50 וה60 נכנעו לחרם השניוני ונמנעו מלפקוד את ישראל מכיוון שהעדיפו את השוק הערבי הגדול על פני השוק הישראלי הקטן, בידי ישראל כמדינה קטנה ותלויה בסחר בין לאומי לא הייתה ברירה אלה לפתח יכולות ספנות עצמאיים וזאת הסיבה לצמיחת חברת צים, לכאורה חברת ספנות לאומית של מדינה קטנה כמו ישראל, להיות אחת מתוך 15 חברות הספנות הגדולות בעולם בשנות השמונים.

שיטת הסחר באמצעות המכולה הימית שהחלה להיות פופולרית מאד משנות השישים ביטלה למעשה את המשמעות של החרם השניוני בספנות. נתיבי הסחר במכולות בנויים כך שיש נמלים גדולים ומרכזיים בכל אזור בעולם (לדוגמא סינגפור בדרום מזרח אסיה, לוס אנגלס לחוף המערבי של ארה"ב). חברות הספנות הגדולות מקיימות קוים בעלי תדירות קבועה הפוקדים את הנמלים הללו באוניות ענק. מכל נמל כזה יש רשת של אוניות קטנות יותר לחלוקה הנמלי המשנה באזור על ידי 'פידר' (Feeder). המכולות אל ישראל וממנה צריכות להגיע רק לנמלי השטעון הללו, שאינן נמצאים באף אחת ממדינות ערב, ומשם כבר פתוחה הדרך לכל יעד בעולם.

זאת הסיבה שאין לדעתי חשש מהותי לפגיעה בלוגיסטיקה של סחר החוץ של ישראל על ידי חרם ימי מהסוג שהוכרז עלנו על ידי מדינות ערב עם הקמת המדינה ולא על ידי החרם בסגנון ועדי העובדים בנמלים הדרום אפריקאיים. למען האמת גם חרם רשמי מצד מדינה או ממשלה בסגנון החרם על דרום אפריקה בתחילת שנות התשעים נראה לי בלתי סביר (היה לעומת זאת איסור סחר במוצרים צבאיים מצד ממשלת בריטניה בשנת 2002 במסגרת מבצע חומת מגן). אם זאת יש בעיה אמיתית ורצינית שנראה כי המדינה מתעלמת ממנה בשלב זה בנושא חרם של אזרחים בודדים, ארגונים או חברות פרטיות על תוצרת ישראלית. זה למעשה צרכנות פוליטית.
הסכנה בהצהרות של ועד העובדים הדרום אפריקאי אינה במהות של משלוח בודד זה או אחר אלה בלגיטימציה לחרם אזרחי המונע על ידי צרכנות פוליטית שיכול להיות משמעותי עבור הכלכלה הישראלית.