אין אמנות בין לאומיות ברורות המגדירות מי הוא טרוריסט. ההגדרה האינטואטיבית לטרוריסט תדבר על פעילות אלימה בלתי חוקית המפעילה כוח או מאיימת בהפעלת כוח בעיקר כנגד אזרחים לשם השגת מטרות פוליטיות, להבדיל לדוגמא מהפעלת כוח להשגת משאבים חומריים כגון שוד אלים שהוא פשע פלילי אך לא טרור.
מי הוא הרשאי להפעיל כוח באופן חוקי? בדרך כלל מקובל במשפט הבין לאומי כי הפעלת כוח מותרת למדינה בלבד והוא לגיטימי בהנתן תנאי פתיחה מסויימים כגון הגנה עצמית לאחר התקפה של צד אחר, הכרזת מלחמה על ידי צד אחר או פעולה שעל אף היותה בלתי צבאית משמעותה הכרזת מלחמה בפועל כגון סגירת מיצרי-ים או ניתוק ממקור מי שתייה.
התרבות המערבית ההיררכית והלוגית כפי שמוצאת את ביטוייה באמנת ג'נבה בנושא שבויי מלחמה מגדירה מי הוא חייל הנהנה ממעמד (וההגנה הצפונה בתוכו) של שבוי מלחמה (POW –Prisoner of War) ומי הוא אינו חייל לגיטימי. מי שאינו חייל לגיטימי אינו נהנה ממעמד של שבוי מלחמה ולכן הוא כפוף לחוק המקומי ולמשפט המקומי של מדינת האוייב ולכן אם המשפט המקומי מאפשר זאת- ניתן לדוגמא להוציאו להורג או לשפוט אותו על פי החוק הפלילי אזרחי באותה מדינה ללא ההגנה של אמנת ג'נבה.
על פי האמנה, לוחם לגיטימי הוא לוחם המשתייך לארגון בעל היררכיה פיקודית המכבד את דיני המלחמה, לובש מדים בעלי ציון ברור של הצבא אליו הוא משתייך והנושא את נישקו באופן הנראה לעין. מכאן ניתן לבחון כמה דוגמאות:
- מרגל הלובש בגדים אזרחיים ונשקו מוחבא אינו זכאי למעמד של שבוי מלחמה. במידה וניתפס על ידי המדינה בה ערך את פעולות הריגול שלו הוא ישפט על פי דין אותה מדינה וצפוי בדרך כלל לעונשים כבדים כולל לעיתים הוצאה להורג.
- חייל בצבא ריבוני של מדינה חברה באו"מ לדוגמא חייל צה"ל הלובש מדים בצבע ירוק ירוק זיית ונשקו גלוי – נחשב כלוחם לגיטימי ובמידה ויפול בשבי הוא זכאי להגנה שמעמידה לו אמנת ז'נבה.
אני רוצה להבדיל בין לוחם לגיטימי לבין מטרת לחימה לגיטימית, הכוונה בלוחם לגיטימי היא שעל לוחם זה חל הדין הבין לאומי לשבויי מלחמה. כמובן שאין בזה להכשיר את מטרת הלחימה.
האמנה הזו נחשבת לציון דרך גם במלחמה בטרור שכן היא מגדירה לפחות כברירת מחדל (לוחם שאינו ממלא את כל התנאים לעיל) מי אינו לוחם לגיטימי קרי מי יכול להחשב כטרוריסט. יש לציין כי ברירת מחדל זו של קטגורייה חדשה של "לוחם בלתי חוקי" אינה מקובלת על חלק ממדינות העולם.
ההגיון האיסלאמי שונה בתכלית. על פי התפיסה המוסלמית (שהיא מאד אינטואטיבית והייתה מקובלת למעשה בכל העולם עד תחילת המאה העשרים) ישנם שני סוגים של אנשים, המוסלמים בצד של הטובים וכל השאר בצד של האוייב. מבחינה זו חייל אויב חמוש בחזית או אישתו וילדיו חסרי הגנה בעורף נהנים באופן שיוויוני מאותו מעמד מפוקפק של אוייבים שאחת דינם – החרב.
כבר כתבתי כי אחד היחידים שהבין זאת היה ג'ורג בוש הבן שאמר לאחר התקפת ה 11 בספטמבר "אתם איתנו או נגדנו". הוא עורר עליו את לעגם של הפרשנים הפוליטים של העיתונות האמריקאית אך הובן באופן אחר לחלוטין בקראצ'י ובריאד.
במאי 2000 עם יציאת צה"ל מדרום לבנון, נכנסה שיירת החיזבללה לאזור שהותיר צה"ל ולמוצביו. לא היתה זו שיירה של כלי רכב צבאיים ולא מצעד של לוחמים. היו אלו מכוניות אזרחיות נושאות דגלים ובתוכם אזרחים. החזבללה ידע כי אנו לא נירה על "אזרחים" אלו.
מבט מעמיק בסרטים שפרסם החזבללה המתארים את האירוע בהר דוב באוקטובר 2000 בו נהרגו ונחטפו שלושה לוחמי צה"ל (קישור) מראה באופן ברור כי החזבללה לובשים בגדים אזרחיים תחת אפוד הקרב שלהם. הם היו מוכנים למצב שבו במידה ויתפתח קרב בו תיהיה ידם על התחתונה יוכלו לפשוט את אפוד הקרב ולהטמע באוכלוסיה האזרחית.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=v1XQcoZQ1jo&fs=1&hl=en_US]
שני אירועים אלו המהווים סימן ודוגמא לאירועים דומים שיקרו בעולם המערבי בעתיד (שכן האירועים המתרחשים במזרח התיכון מגיעים לבסוף למערב – ראו פוסט מפורט בנושא זה) שופכים אור על בעייה מוכרת בשנים האחרונות בעולם היחסים הבין לאומיים והוא כי סט החוקים המקובל כיום (לדוגמא ההגדרות של אמנת ג'נבה) אינו נותן את הכלים הדרושים להתמודדות מדינות הלאום עם האיומים הבלתי סימטריים הנוכחים מצד ארגונים כגון אל-קעידה, חמ"ס וחזבללה.
באופן מסויים המערב כובל עצמו בחוקים המגבילים אותו בפגיעה במי שהצד השני רואה כחיילים לכל דבר (גברים צעירים בבגדים אזרחיים). נושא הפגיעה באזרחים ודעת הקהל הבין לאומית בנושא זה הפכו להיות כה קריטיים במלחמה מול הטרור עד כדי מצבים פרדוקסלים. לאחרונה התבטא קצין צה"ל בכיר במיל' בהכרזה שחלפה תחת המכ"מ הציבורי כי למעשה צה"ל מסכן במודע את חי חייליו כדי להקטין את הפגיעה באזרחים פלשתינאים, הוא קרא לזה "לקיחת סיכונים מחושבים בשלב תכנון המבצע הצבאי", אני קורא לזה (תסלחו לי) טימטום ואולי גרוע מזה- הפקרות.
פעילי ארגוני הטרור שהם ארגונים אלימים בלתי מדינתיים ובין לאומיים אינם "נופלים" בשום הגדרה בין לאומית המגדירה באופן חד משמעי את חוסר הלגיטימיות של פעילותם, עובדה זו יוצרת בלבול מסויים בדעת הקהל המוזנת מאינפורמציה שקרית ומניפולטיבית המופצת על ידי ארגונים אלו היוצרים סדקים בסולידריות החברתית של החברות המאוימות על ידי אותו טרור ובכך פוגעת בתשתית מקורות הכוח של מדינות אלו.
דוקא בישראל בגלל הצורך ביצירת תשתית משפטית לפעולות צה"ל נחקק בשנת 2002 חוק "הלוחמים בלתי חוקיים" היוצר להם מעמד ביניים שבין מעצר מינהלי אזרחי לבין הזכויות על פי אמנת ז'נבה לשבויי מלחמה (POW). יש אולי ביקורת מצד ארגונים מסויימים על החוק אולם ישראל לפחות מתמודדת עם הבעיה גם במסגרת הדיון הציבורי והמשפטי.
מה לעשות? קודם כל להבין את הבעייה, על חלק מהפתרונות האפשריים ולמה ויקיליקס קשור לנושא בפוסט הבא.