להלן סקירה של ההבטים המשפטיים (בהקשר של משפט ימי) של פעולת חיל הים לעצירת המשט לעזה
המאמר פורסם בעיתון המטען, מהדורת האינטרנט, news@shipper.co.il' , ביום 1.6.10. על יד עו"ד יואב הריס.
באם נדמה כי העימות שהתחולל בלב ים על סיפון האנייה מרמרה נטול אספקטים משפטיים, לא כך הדבר. על סיפון האנייה חברו להם הדין הימי – הבינלאומי והדין המקומי.
לפי הפרסומים, האירוע התרחש בעת שהאנייה נמצאה 60 מילין מחופי ישראל. הסברה הרווחת שמרחק כזה הנו "מחוץ למים הטריטוריאליים" איננה מדויקת די צורכה. על פי אמנת האו"ם (UNCLOS: The United Nation Convention Of the Law at Sea), כפי שגובשה בשנת 1982 ונכנסה לתוקף בשנת 1994, הורחבו זכויותיהן של מדיניות חוף לתוככי הרצועה הימית המשיקה להן. אם בעבר הרחוק, לפי פסק דין הולנדי מהמאה ה-17, רצועת המים הטריטוריאליים עמדה על 3 מילין (הוא טווח ירי התותח דאז), הרי שעל פי האמנה לעיל הזכויות של מדינות החוף במימי החופים נמתחות עד 200 מייל ולעתים עד 350 מייל (תלוי במבנה החוף).
הזכויות שבקצה המרוחק מהחוף מתמצות בזכויות כלכליות של כריית מחצבי טבע, ובסמוך לחוף הזכויות כוללות גם החלת חוקי המדינה, ומתן זכות לשיוט תמים של כלי שיט זרים. אנייה הנמצאת 60 מייל מהחוף מצויה באזור המוגדר כאזור הכלכלי המיוחד (Exclusive Economic Zone). באזור זה מוענקות למדינת החוף זכויות בלעדיות במשאבי טבע, ולמדינות זרות נתונה זכות הניווט והתעופה אולם זאת בכפוף לנוהלי מדינת החוף. ייתכן כי לו היו נערכים משחקי הימורים על גבי אנייה המצויה באזור זה (להבדיל מה"מים הטריטוריאליים" הקלאסיים –עד 12 מייל), לא הייתה רשאית המדינה לאכוף את חוקיה, אולם עדיין הניווט עצמו של כלי השייט באזור כפוף לנוהלי המדינה.
עוד להשלמת התמונה יצוין כי גם האזור הימי שהנו מחוץ לזכויות מדינת החוף (HIGH SEAS), אינו אזור פרוץ לכל. המדובר באזור השייך לכלל האנושות ובו לכולם זכות שווה לנווט בו בבטחה. אלו הפועלים באלימות כנגד זכות זו, (כגון הפיראטים), נחשבים enemy of man kind, ולפיכך מותר לפעול כנגדם, כפי שאכן מתירות ואף מחייבות, הוראות האמנה. נכון הוא שמעשה פיראטיות מוגדר באמנה כפעולה אלימה כנגד כלי שייט אחר או השתתפות והכנה לפעילות שכזו, כך שספק אם פיראטיות הוא המונח המתאים לתיאור המשט. אולם המקרה של הפיראטיות בא ללמד ולהמחיש שהמרחב הימי, גם זה שמחוץ לרצועת הזכויות, אינו פרוץ לכל.
לפי חוק העונשין הישראלי, מעשה הכנה לעבור עבירה בתוך רצועת מימי החופים של ישראל, נחשב כ"עבירת פנים", וזאת גם אם מעשה ההכנה בוצע מחוץ לרצועה. בנוסף לחוק העונשין מנהיגה מדינת ישראל מדיניות ביטחון ומדיניות חוץ ולפיה טובין המיועדים לישות הנשלטת על ידי ארגון המוגדר כארגון עוין, טעונים בדיקה מקדימה.
לפיכך בכל הקשור לדין הימי – הבינלאומי נראה כי לכאורה היו מוסמכים כוחות הביטחון להשתלט על האנייה באם אינה נשמעת להוראותיהם, ובאם אינה משייטת על פי נהלי המדינה.
סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים, מעניק חסינות למדינה/ כוחות הביטחון וקובע שנזק שנגרם אגב פעולה מלחמתית אינו בר פיצוי. החוק אינו מעניק חסינות לנזק שנגרם אגב פעולה משטרתית, והאבחנה ביניהן אינה לחלוטין ברורה. ככלל, נהוג לראות פעולות מסוג אכיפת עוצר, בדיקה במחסום ואפילו פיזור הפגנות כפעילות משטרתית, ואילו סיטואציות בהן נקלע הכוח לאש חיה ופועל בהתאם, כפעולה מלחמתית.
מקרה שבו נהרגו תושבים חפים מפשע אגב ירי טילים על רכבם של פעילי טרור הוגדר כפעולה מלחמתית שאין פיצוי בגינה (ת"א 644/05 עיזבון המנוח עקיל נגד המפקד הצבאי), כך גם הרס ביתו של מחבל מבצע פיגוע התאבדות (ת.א. 9327/04 שהיל נגד מ"י). מנגד, כאשר נגרם נזק לבעלי משתלות כתוצאה מפעולות חישוף שטח סמוך לקלקיליה, חייב בית המשפט את המדינה לשלם פיצויים (ת.א. 1409/02 מחמוד נגד שר הביטחון). לעיתים אירוע "משטרתי" יכול לגלוש לפעולה מלחמתית – למשל כאשר נפתחת אש על מחסום צה"ל הפועל באופן קבע.
נראה שהסיטואציה האחרונה היא המתאימה יותר למה שמתרחש על סיפון המרמרה. על פי דיווחי התקשורת, כוחות הביטחון החלו בפעילות שהיא משטרתית באופייה, אשר לגבי יתר האוניות במשט הסתיימה ללא נפגעים, אך במרמרה היא הפכה לפעילות שניתן לתארה כמלחמתית, כולל שימוש בנשק קר וחם כנגד החיילים (כך על פי הדיווחים).
נראה שלכאורה וכפי שהדברים הוצגו בתקשורת, רשאים היו כוחות הביטחון להנהיג את כלי השייט שבמשט על פי נהלי המדינה, ולאכוף עליו את הבדיקה הביטחונית טרם העברת הטובין לרצועת עזה, ולכאורה פעולות כוחות הביטחון והעימות שהתפתח חוסים בצל הגנת "פעולה מלחמתית" ואינם ברי פיצוי מהמדינה. לאחר העימות הפיזי, צפוי להתפתח הקונפליקט הדיפלומטי – משפטי. קונפליקט זה יושפע וישפיע על המשפט הבינלאומי – הימי והמקומי.
* המחבר הוא עו"ד במשרד דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי ושות´.