צרכנות פוליטית – סחר הוגן

המודל הכלכלי המסורתי של מרבית מדינות הלאום גורס כי הריבון קובע את החוקים ומפקח על ביצועם (אכיפה). אם ניקח את תחום היצור התעשייתי כדוגמא, אזי נראה כי המדינה קובעת את חוקי העבודה כגון שעות וימי העבודה, התנאים הפיזיים וכמובן תנאי התשלום כגון שכר מינימום, ביטוח לאומי חיסכון פנסיוני וכו. כמו כן קובעת המדינה את תקני המוצר ויצורו כגון סוג החומרים המותר לשימוש, איכות המוצר במקרים של סכנה לבריאות הציבור, תאימות לתקינה בין לאומית ועוד.

התיאוריה הכלכלית הקלאסית בדרך כלל אינה רואה בזאת התערבות ממשלתית שלילית אלה גורסת כי המעסיקים והיצרנים יגלמו את העלויות שכופה עלהם החוק לתוך מחירי המוצרים וכך יגלגלו את העלויות הסוציאליות והבטיחותיות אל הצרכנים הסופיים.

בחלקים גדולים של העולם המודל עובד באופן סביר, המדינה קובעת את חוקי העבודה ותקינת היצור ואוכפת אותם במידה זו או אחרת המשתנה בין המדינות. במדינות המפותחות הצרכנים משלמים מחיר גבוה יחסית על המוצרים המיוצרים במדינות אלו אולם ברור להם כי הסיבה לכך היא עלויות השכר הגבוהות והאיכות של המוצר מבחינת בטיחות המוצר והליך היצור למשתמש, לעובד ולסביבה.

על מנת שהמודל עבוד יש צורך במשילות אפקטיבית מצד הריבון לקביעת חוקים ואכיפתם ומנגנוני שוק חופשי יעילים כדי לגלגל את העלויות הסוציאליות והייצוריות אל המוצר וממנו לצרכן הסופי.
אם זאת ישנן מדינות רבות בעולם (רבות יותר מהבחינה המספרית לפחות) בהן שני התנאים הבסיסיים הללו של משילות ושל מנגנוני שוק אינם קיימים כלל או הפועלים באופן חלקי.

במשך שנים רבות העולם המערבי קיבל את העובדה כי בחלקים ממדינות העולם התנאים הסוציאליים ושכר העבודה ירודים והתייחס את החיסרון היחסי הזה מנקודת מבטם של העובדים המקומיים ליתרון בסחר, יתרון המאפשר לו קניה של סחורות זולות ממדינות שנקראות באופן בלתי רלוונטי לחלוטין  "מדינות עולם שלישי" (היסטורית המערב קרי נאט"ו היה העולם הראשון, הגוש הסובייטי על כל גרורותיו באמריקה הלטינית ואסיה היה העולם השני ושאר העולם נקרא העולם השלישי שהתאפיין ברמת חיים ותוצר לנפש נמוכים). הצרכנים המערביים עצמו לרוב את עינהם לסיבות האמיתיות למחירים הנמוכים של המוצרים.

כדי להבין מדוע עצמו הצרכנים הסופיים במדינות המפותחות את עינהם יש צורך להבין כיצד עובדים מנגנוני המכס והמסחר הבין לאומי. כאשר מוצר עובר ממדינה למדינה יש לו שני מאפיינים עיקריים שהם מחירו כפי שנראה בניירות המשלוח וכן האיכויות הפיזיות שלו כגון החומרים ממנו הוא עשוי ועמידתו בתקני השוק הרלוונטי אליו הוא מיוצא. כל מדינה מטילה מכס (אם המוצר חייב במכס) על פי ערך המוצר בניירות המשלוח וכן שלטונות המכס בודקים את האיכויות של המוצר מבחינה פיזית. מוצר שאינו עומד בתקינה אינו נכנס למדינה. נושאים כגון שכר הוגן, עבודת ילדים, תנאים הסוציאליים של העובדים, הסביבה הפיזית של הליך היצור אינם יכולים להימדד באופן שיאפשר בדיקה במעברי הגבולות (על ידי שלטונות המכס) עבור המוצרים שנכנסו מהמדינות המתפתחות. כך נהנות המדינות המפותחות ממוצרים באיכות סופית העומדת בתקני השיווק שלהן במחירי יצור ועלויות כ"א נמוכות של המדינות המתפתחות.

כל מה שתואר לעיל אינו בהכרח שלילי. כל עוד נשמרים עקרונות אתיים ואנושיים (והם בדרך כלל כן נשמרים), המסחר הבין לאומי מאפשר לעובד יצור סיני, אינדונזי או לחקלאי מדרום אמריקה להרוויח ולפרנס בכבוד את משפחתם על ידי יצוא קרי על ידי משאבים המגיעים מחו"ל. פעמים רבות האלטרנטיבה עבור עובדים אלו הינה אבטלה ועוני מחפיר. אם זאת לעיתים הלחץ להורדת עלויות גורם לבעלי המפעלים ולמעסיקים לנסות ולסחוט את המשאבים על מנת להשיג חיסכון כלכלי, 'סחיטה' זו יכולה להתבטא בשעות עבודה בלתי הגיוניות, שכר נמוך וחוסר השקעה בסביבת העבודה עד כדי הפיכתה למסוכנת.

הצרכנות הפוליטית מנסה להלחם בתופעות אלו (שלעיתים משמעותן בשטח היא סבל אנושי נורא) על ידי 'חוסר צריכה' או 'הסטת הצריכה' כלומר צריכה של מוצרים שאנו יודעים כי יצרו באופן הוגן מבחינת התנאים לעובדים ותוך כדי אחריות סביבתית. אני אפרט בהמשך על נושא הסחר ההוגן אולם צריך להכיר בעובדה כי הבעיה אינה נעוצה באופן בלעדי באותם מעסיקים, בעלי בתי חרושת או חוות חקלאיות המבקשים למקסם את רווחיהם על גבי העובדים. אותם מעסיקים בדרך כלל אינם עוברים על החוק המקומי – כמובן שהם עוברים על עקרונות מוסריים, אנושיים ואתיים – אולם בדרך כלל לא על החוק היבש.

האשם הוא קודם כל במערכת השלטונית באותן מדינות בהן מתרחשות תועבות אלו ובעובדה כי המדינה אינה יכולה או אינה רוצה להשליט את חוקיה וריבונותה כפי שבאה לידי ביטוי בקביעת חוקים לטובת האזרחים ובאכיפתם.

מקור חוסר משילות זו הוא בדרך כלל בשחיתות מקומית, ולכן לפני שמאשימים את תאגידי הענק המערביים (אשר ללא ספק אשמים אתית ומוסרית) יש להאשים את השלטון המקומי המאפשר תנאים אלו. דרך אגב קרן המטבע הבין לאומית (IMF) מעניקה מענקים נדיבים למדינות מתפתחות בתמורה לפתיחת ושינוי המערכת הכלכלית שלטונית בהן כגון החדרת עקרונות דמוקרטיים, הפרטות של תאגידים ממשלתיים, שקיפות ומלחמה בשחיתות. למרבה האירוניה דווקא צעדים אלו נתפסים בדרך כלל על ידי מתנגדי הגלובליזציה כהתערבות המערב הקפיטליסטי הדורסני בשיטת הממשל של "הילידים התמימים" או כסוג של קולוניאליזם מודרני. כנראה שקל יותר לתקוף את האדונים השמנמנים בקרן המטבע או בתאגיד אמריקני גדול מאשר להסתכן במאסר ממושך לאחר הפגנה כנגד עריץ מושחת במדינה מתפתחת.

אבל נחזור לצרכנים הפוליטיים שלנו, העקרונות הכלכלים העומדים מאחורי מגמת 'הסחר ההוגן' במוצרים חקלאיים הינן עקרונות כלכלת הביקושים. קרי שינוי בכמויות ובמחירים של השוק למוצר מסוים על ידי שינוי הביקוש כתוצאה משינוי בהעדפות וטעמי הצרכן קרי שינויים פסיכולוגים חברתיים להבדיל משינויי ביקוש מסיבות כלכליות כגון אינפלציה או מיתון.

הניסיון הכלכלי ההיסטורי מראה כי שינויי צד הביקוש קשים מאד להטמעה והם קצרי טווח בדרך כלל אם כי די ברור שהמגמה "הירוקה" היא כאן כדי להשאר ולזמן ארוך ואולי אפילו עד כדי יצירת גרעין לגיבוש לאומיות (כפי שלדעתי מתרחש באוסטרליה).

שינוי ההעדפות הפסיכולוגיות של הצרכנים נעשה על ידי קמפיין שיווקי הפונה לפסיכולוגיה של הרגש, האמון והביטחון שמקנה לנו מותג. כן כן סחר הוגן הוא מותג כמו כל מותג אחר והוא מבטיח לנו חוויות קניה רגשית (עזרנו למסכנים). זה ממש הפוך על הפוך (כמו נושא ההתנגדות לקרן המטבע הבין לאומי) אנו משתמשים בחוקי הכלכלה הקפיטליסטית במיטבה, בעקרונות השיווק המותגי המערבי של תרבות הצריכה על מנת לפתח נישות שיווקיות חדשות – נישת המסחר ההוגן.

קשה לי להשתחרר מהרגשת צביעות מסויימת כאשר אני רואה פרסומת של חברת סטארבקס המפאר את המסחר ההוגן בקפה של החברה. אני יודע שאני ציני, בטווח הארוך תהיה זליגה של מגמה זו מהתחום השיווקי לתוך הפסיכולוגיה והתרבות שלנו כבני אדם – לא כצרכנים –  ומדובר כמובן על תהליך חיובי מאד מבחינת העובד החקלאי או עובד האריזה בשדות הקפה של דרום אמריקה ואפריקה.

שמחתי מאד לראות דווקא חברת קפה די ידועה מהונג-קונג בשם Pacific Coffee Company המציינת בפרסומות שלה את נושא הסחר ההוגן, אם הסינים מתחילים לדבר על סחר הוגן וזכויות אדם אזי כנראה אנו בדרך הנכונה.