הון שלטון- זה פשוט מה שקורה כשהממשלה הופכת להיות שחקן במשחק

חלק גדול מאותה ביקורת עצמית צינית ורדודה של "הלוחמים בשחיתות הציבורית" חוזר על הביטוי המחורז 'הון-שלטון' וקושר אותו עם שחיתות ומעילות. אני טוען שיחסי הון שלטון הם חייבי המציאות ואינם קשורים כלל לשחיתות ומעילות. חלק מהתחושה הלא נוחה שיש לנו בנושא קשרי הון שלטון נובע למעשה מתפקיד הממשלה במבנה המדינה המודרנית. הבעיות במבנה זה מועצמות בעולם הגלובלי עקב ירידת כוחה של המדינה.

אל תבינו אותי שלא נכון, אני תומך במלחמה ללא פשרות בשחיתות ציבורית, שחיתות ציבורית הינה המכשול השני לרווחה כלכלית וחברתית לאחר יציבות פוליטית. אולם חיצי המלחמה שיורים הלוחמים הלומי האגו פשוט אינם מכוונים למקומות הנכונים.

הגישה המאקרו כלכלית בה תוקפים 'הלוחמים בשחיתות' את הממשלה מתיחסת בדרך כלל לממשלה כמי שקובעת את 'כללי המשחק' או כפי שהם נקראים 'הכללים המאקרו כלכליים'. על פי גישה זו, לאחר קביעת החוקים כגון שיעורי המס והריבית, מדיניות שער החליפין מכסים, הסעיפים הטכנים במכרזים שונים ועוד, יוצאים השחקנים למשחק. השחקנים הם האזרחים והחברות שבמשק והמשחק הוא 'עשה כסף ככל יכולתך'.

מגישה פשטנית זו נובעת מסקנה מוטעת המעוותת לחלוטין את הקשרים שבין הממשלה והסקטור הפרטי כפי שהם קיימים במשק דמוקרטי, מודרני וקפיטליסטי כמו מרבית השווקים המתקדמים בעולם.

המסקנה המוטעת גורסת כי אסור שיהיה כל קשר בין קובעי הכללים לבין השחקנים! אם קובעי הכללים- הממשלה- ישנו את הכללים על פי בקשת השחקנים – החברות הפרטיות-  משמעות הדבר שחיתות! זה הרעיון הפסיכולוגי מאחורי הפינה "מציצים" בערוץ השני (של הזכינית קשת) הסוקרת את רשימות המוזמנים של אירועים שעורכים אישים שונים.

מסקנה זו נשענת על הרעיון (המוטעה לדעתי) כי הממשלה, בהליך מחקר ותכנון פנימי, תקבע את הכללים הטובים ביותר עבור אזרחיה וכללים אלו ימקסמו את תועלת ורווחת הפרטים במשק. שינוי של החוקים לטובת הסקטור הפרטי מחוייב שיפריע לרווחת התושבים האחרים שאינים מבעלי אותו סקטור- מעין משחק סכום אפס.

ולפיכך תפיסה זו גורסת לנתק רצוי בין הממשלה והסקטור הפרטי.

המציאות שונה למדי כפי שאנו יודעים, הממשלה אינה רק קובעת הכללים המאקרו כלכליים אלא שחקן פעיל וגדול בפני עצמה, וזאת בשני מובנים:

את המובן הראשון כולנו מבינים באופן איטואטיבי: הממשלה היא הספק הגדול במשק וגם הלקוח הגדול במשק וככזו השפעתה רבה. המלחמה בשתיתות במסגרת רכיב זה של מעורבות הממשלה במשק פשוטה יחסית: על הסכמי המכר ורכש של סחורות ושירותים על ידי המדינה להיות אחידים, ברורים, שקופים ופתוחים לציבור. משרד התחבורה רוצה לבנות מחלף חדש? בבקשה. יפרסם נא את הדרישות הטכניות ברבים יערוך מכרז חופשי ופתוח בין החברות ההנדסיות שעומדות בכללים שנקבעו- זה לא מסובך ובדרך כלל עובד טוב גם אצלנו.

אולם המובן השני לפעילות הכלכלית של הממשלה בשוק הוא מורכב יותר. הממשלה משתמשת בסקטור הפרטי לביצוע המדיניות החברתית שלה. הממשלה נמדדת מבחינה כלכלית על ידי אזרחיה כמעט על ידי פרמטר אחד בלבד- מקומות תעסוקה, ואת מקומות התעסוקה במשק ליברלי (שאינו ריכוזי) יכול לספק רק הסקטור הפרטי.

מדינות העולם מתחרות בינן לבין עצמן כדי להיות יעד מועדף להשקעות זרות של החברות הרב לאומיות- השקעות היוצרות מקומות תעסוקה טובים ואיכותיים לטווח ארוך. חברת אינטל רוצה להקים מפעל חדש? הם עושים שופינג בין המדינות השונות הרלונטיות לאותה עסקה. כמה הטבות מס תיתן מדינה זו, איזה מענק תיתן מדינה אחרת, בכמה תמכור את הקרקע מדינה שלישית וכך הלאה. מדינת ישראל השתתפה בשופינג דומה של חברת אינטל באמצע שנות התשעים כאשר זו שקלה להקים מפעל בקריית גת, זה עלה לנו מעל שני מילארד שקל ויצר אלפי מקומות עבודה באופן ישיר ועקיף (בתעשיות והשירותים הסובבים את מפעל אינטל בקריית גת), אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה. דרך אגב שימו לב על מה נסוב הויכוח הציבורי– על מקומות עבודה כמובן.

סיפור מעניין נוסף הוא סיפורו של בנית הסניף השני של איקאה בישראל . הפרשייה של מתחם איקאה בראשון לציון אינה שונה ברמה המוניציפאלית מתהליכים דומים בין מדינות, מעבר לכל המלל שימו לב לעובדה חשובה מאד: למרות החשדות לכאורה לאי סדרים חמורים בנושא המכרז על הקרקע והסדרת היעוד לקרקע, עברות שהעונש עלהן יכול להיות כבד מאד, לא מוזכר כלל נושא של שוחד. מאיר ניצן ראש עריית ראשון לציון או בכירים אחרים בערייה או במינהל מקרקעי ישראל לא דחפו בועדות הבניה את שינוי הקרקע עבור איקאה משום שחס וחלילה קיבלו מהם שוחד. הם עשה זאת כי האמינו שזה הדבר הנכון לעשות עבור תושבי ראשון לציון – קודם כל ביצירת מקומות עבודה! זה אינו מוריד מחומרת אי הסדרים, אם נעשו (וראוי מאד הפיקוח הציבורי על הנושא), אבל מבהיר את הנקודה. למדינה או לגופים ציבוריים (עירייה במקרה זה) אין ברירה אלה להשתמש בסקטור הפרטי לקידום מטרותיהן החברתיות.

מעורבות הממשלה במשק בתפקידה הכפול מול הסקטור הפרטי הן כקובע החוקים שלפיו משחק המשק והן כמי שיוזם פעילות של הסקטור הפרטי לטובת מטרות חברתיות, מורכבת למדי, אולם גם זה אינו סוף הסיפור. הממשלה משקיעה באופן פעיל בחברות לטובת מטרות שהיא מציבה לעצמה. בישראל ניתן לבחון את ההשקעות של המדען הראשי בחברות העוסקות בפיתוחים טכנולוגיים, או את פעילות מרכז ההשקעות של משרד התמ"ת בתעשייה בפריפריה של מדינת ישראל. מדינות כמו סינגפור וקזחסטאן (שלא במקרה נהגים שמותיהן בנשימה אחת) מגדילות ועושות ומשקיעות בחברות זרות מחוץ למדינתם על מנת למשוך אותן אלהן ולהנות מהפרות הכלכליים של אותן חברות זרות.

 

מה אני רוצה לומר בכל זה? בסך הכל כי עלנו להיות אופטימים!

יש שחיתות במדינת ישראל וחייבים להלחם בה, אולם לא הכל שחור ולא הכל רקוב.

חיבור בין הממשלה לסקטור הפרטי היה קיים ויהיה תמיד ובהקשר זה הביטוי 'הון שלטון' אינו נכון. קשה מאד לשרטט את גבולות השלטון בעולם ההון.

והעיקר, לא כל כוס קפה של שר עם איל הון היא טרגדיה למוסר השלטון בישראל, לפעימים אולי עוד יצאו מזה כמה מקומות עבודה – וכן נכון גם רווח לאותו איל הון -אבל זו השיטה המערבית המתגמלת יזמות שבתוכה אנו חיים- האלטרנטיבות בדרך כלל גרועות יותר.

 

 

7 תגובות

  1. חייש הגב

    1. אתה לא רואה סתירה כלשהי בין הדרישה לקיים מכרזים שקופים ככל האפשר, ובין כוסות קפה בין שר ממונה ובעל הון המתמודד במכרז?
    2. הממשלה נמדדת כלכלית רק ע"י מקומות עבודה? זאת הנחת המבוקש. אתה קודם מסמן את המודל שאתה חושק בו, ואז רואה מה הפרמטר המצטיין בקרב ממשלות הנוקטות את המודל שלך. מבחינה כלכלית גרידא, נעים ונוח לחיות בנורווגיה, בהשוואה לארה"ב, נגיד. למרות זאת, אחוז האבטלה בנורווגיה גבוה יותר מאשר בארה"ב.

    לעניות דעתי, הממשלה נמדדת, כלכלית, גם בסל השירותים אותו היא מספקת לאזרח. ארה"ב מספקת המון עבודה לאזרחיה, ועדיין זה מקום שרע מאוד להיות בו עני.

    המשמעות המיידית של קשרי הון שלטון היא חקיקה לטובת ההון. לא חייבים להיות מושחתים ע"מ להעביר חוקים הפוגעים באינטרס של המעמד הבינוני והנמוך, לטובת שכבה דקה מאוד שגורפת רווח גדול מאוד.

  2. אזרח. הגב

    2.11.2007
    עומר שרביט

    http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=2423

    עסקת חייו

    בתחילת השבוע, דה מרקר מרח את וורן באפט על השער, כשהוא מתמוגג מעסקת ישקר ומתרונן מאהבה למנהליה ומייסדיה, משפחת ורטהיימר. בציטוט חופשי, הוא אמר שזאת עסקה סופר מצליחה, אחת מהטובות שלו אי פעם, ושהוא מבסוט ממנה לאל-אללה.

    באפט רמז שהוא היה מופתע מהמהירות שבה ההשקעה התחילה להחזיר את עצמה. יפה. איך אומר הקואצ'ר אלון גל? עבודה קשה לא תיקח אתכם רחוק. חשוב גם לעשות את הבחירות הנכונות. בייחוד בהשקעות, ומי כמו באפט ידע לבחור נכון, בפעם המי יודע כמה. סחתיקה-תיקה וורן.

    בסוף השבוע, (חמישי), באפט צוטט מהעיתונות הזרה, כאומר שהוא רוצה לשלם יותר מס. הוא קונן על כך שהנשיא בוש לוקח שיעור מס גבוה יותר מהמזכירה שלו מאשר ממנו. סחתיין פעמיים.

    עסקים עם המדינה

    באפט כנראה מאוד אוהב את מדינות ארה"ב, ורוצה שיהיה בהן יותר מיסוי פרוגרסיבי. רגע…בואו נסדר את התגיות של הכתבה: באפט, מסים, עסקאות מצליחות, מדינות.

    זה מזכיר משהו לא? כן וודאי.

    באפט קנה 80% מישקר מידי משפחת ורטהיימר תמורת 4 מיליארד דולר במזומן. חברת ישקר שאותה רכש באפט, שילמה במועד העסקה מס של בערך מיליארד דולר, פלוס מינוס, (בהארץ כתבו אז 920 מיליון דולר).

    אממה? המדינה, מדינת ישראל, תחזיר לישקר את המס הזה במהלך השנים הקרובות.

    בואו נאמר את זה שוב: בשנים הקרובות מדינת ישראל תחזיר לחברת ישקר שבבעלות וורן באפט והוורטהיימרים (80%-20%) סכום של בערך מיליארד דולר – השווי הנומינלי המלא של המס, (נניח שתהיה אינפלציה, אז המדינה תחזיר במונחים ריאליים טיפ-טיפה פחות). לשון אחר: מדינת ישראל לא ראתה גרוש אחד שחוק מהעסקה הזאת. וורן באפט ומשפחת ורטהיימר גם יחד ראו ממנה הטבה של הרבה מאוד ירוקים.

    אגב, אם מישהו חושב שכדי לרקוח את שומת המס האלגנטית הזו, (שבה כאמור…לא משלמים מס בכלל), מספיק לעבור בפגישה אצל פקיד שומה, מנהל מחוז ברשות המסים, מנהל רשות המסים, מנכ"ל האוצר, או אצל שר האוצר, אז הוא טועה.

    זאת מסוג העסקאות שמגיעות עד למעלה למעלה, אל שולחנו של אותו סוחר הנדל"ן הממולח מירושלים.

    העסקה הזאת נחה על שולחנם של הפקידים והפוליטיקאים המובחרים חודשים רבים לפני שפורסמה. בשקט בשקט, בלי מאעכרים ושמאכערים. טיפ טופ, כמה פגישות, קלסרים מסודרים, קפה ועגה, עד הפרט האחרון.

    אף אחד כמובן לא חושד בשותפי הסוד שהדליפו את דבר העסקה למקורביהם כדי שירוצו לקנות אופציות "קולים" על הבורסה. אין סרט כזה בחיים. חס וחלילה וחלילה וחס.

    רק חבל שהם החליטו להפסיד מיליארד דולר, וחבל גם שזה על חשבוננו. בייחוד שכל כך קשה לשלם שכר למורים, ולממן ספריות לעיוורים, וכאלה, וזה.

    עכשיו אפשר להבין למה באפט מבסוט כל כך מהעסקה ומהבחירות שלו ולמה הוא כזה גאון בהשקעות, ולמה הוא מוכן לשלם בכיף שלו עוד קצת מסים במדינה שלו. בשבילנו זה מאוחר מדי. אם זה מעניין מישהו, אז הוא קיבל גם פטורים ממס על דיווידנדים עתידיים מישקר וכאלה. אבל יאללה חליק, הוא כזה סבא חביב ונחמד, שירוויח.

    פקידים קטנים ומתוסכלים

    טוב, אז הכי קלישאה להגיד ש"לעשות עסקים עם המדינה זה קל ומגניב ורווחי", בייחוד שזאת מדינת עולם שלישי עם אנשים לא מפותחים, ופוליטיקאים מושחתים ממוצא, איך נאמר זאת, לא אשכנזי, כמו פואד, שאליו נגיע בהמשך.

    רק חבל שבכל זאת, למרות שזה קל ומגניב כפי שבאפט נוכח בעצמו, עדיין יש בירוקרטיה כלפי אנשי עסקים ישראליים שהפקידים פה אשכרה מתעללים בהם. זה פשוט טירוף מה שהמדינה עושה להם!

    לפי עיתון העסקים של ישראל, לב לבייב עדיין לא מרוצה. לבייב אמר באיזה כנס על חברה, כלכלה ופילוסופיה פוליטית, ש"המפתח להשקעות במדינה נמצא בידיהם של פקידים קטנים ומתוסכלים".

    יא-אללה בן אדם, רני רהב אמר שהגיע הזמן שיקום מישהו אמיץ וגיבור כמו שמגר או ברק ויגיד משהו בגנות השיחרור של יגאל עמיר, אבל הוא לא ציפה לכזה אומץ ציבורי מצד לבייב. אללה יוסטור! איזה מזל שגלובס מאירים את עינינו בכותרות ראשיות שבאמת חשוב שנקשיב להן.

    לבייב לא סיפר על פקיד אחד, שלדעתי היה די נחמד אליו, בקטנה, כאילו. קוראים לו ירון זליכה. הוא החשב הכללי באוצר. בזמן שהוא לא נלחם בשחיתות, אז הוא היה אחראי לכל מני מכרזים כאלה, כמו מכרז הרכבת קלה, כביש 431, הפרטת בתי הסוהר, לא משהו רציני.

    בכל המכרזים האלה, זכתה חברה נחמדה בשם אפריקה ישראל. בסך הכל, חישוב מאוד מאוד שמרני, ומי שיכול מוזמן לחלוק עליו, אפריקה זכתה בתקופת כהונתו של זליכה במכרזים ממשלתיים בשווי של מעל 10 מיליארד שקל, (יש כאלה שאומרים שזה 15 מיליארד שקל, אבל זה לא קריטי).

    אבל איזה באסה עם הפקידים האלה? בייחוד שהם כפויי טובה, כמו הזליכה הזה. בואו נעשה קצת סדר:

    זליכה עבד פעם אצל לבייב ושרי אריסון בחברה שנקראת דרך ארץ, (מפעילת כביש שש). הוא היה סמנכ"ל בחברה הזאת, שבבעלות אפריקה ושיכון ובינוי. מיד אחר כך הוא נהיה חשב כללי באוצר.

    כשנכנס לאוצר, זליכה חתם על מסמך שאוסר עליו להתערב במכרזים שאפריקה ושיכון ובינוי ניגשות אליהן.

    אבל לפי כתבה שפורסמה לא מזמן בידיעות אחרונות, במכרז הרכבת הקלה הוא דווקא כן התערב, ואפילו נפגש בארבע עיניים עם פיני כהן, מנכ"ל אפריקה דאז. אני עדיין מחכה להכחשה שלו בעניין.

    חוץ מזה, לב לבייב בעצמו התמודד במכרז על הפרטת בנק לאומי, אותו מכרז שזליכה ניהל בשקיפות כל כך מופתית. אותו מכרז שהוא היה אמור להדיר ממנו את רגליו, כי הוא עבד בתפקידו הקודם אצל לבייב, בדיוק כמו מכרז הרכבת הקלה. בואו נגיד את זה שוב:

    זליכה עבד אצל לבייב, הלך לאוצר, התחייב לא להשתתף במכרזים שלבייב מעורב בהם, ניהל בהצלחה את מכרז לאומי והתערב במכרז הרכבת הקלה. בשניהם לבייב השתתף, רק במכרז הרכבת הקלה הוא זכה. אותו מכרז שבעטיו זליכה טרח להיפגש עם פיני כהן, בניגוד לתקשי"ר שחתם עליו.

    בזמן מכרז לאומי, זליכה לא אמר מילה באשר לכך שהוא עבד אצל לבייב, כולם שכחו, לבייב בסוף הפסיד בלאומי, וזליכה דיבר בתקשורת על המחיר המוצלח שהמדינה קיבלה מסרברוס.

    אחר כך זליכה רץ להאשים את אולמרט בהתערבות פסולה לטובת חברו פרנק לוואי. מעניין לא? (1)

    הכינו את שקיות ההקאה

    בקיצור, איך אומר לבייב: נשבר ה— מהפקידים האלה?! למרות שחלק מהם דווקא די אמיצים. הנה ניר גלעד למשל. עיתון העסקים המוביל ציטט אותו אתמול אומר ש"אנחנו לא ערוכים לגלובליזציה. הגלובליזציה אינה רק גודל…אנחנו לא נותנים לילדים שלנו את הכלים להתמודד איתה".

    אוקי, גלובליזציה זה לא אני זה פופטיץ.

    אבל נראה לי שלילדים שלו, ניר גלעד דווקא נתן את כל הכלים שבעולם להתמודד איתה, אוההו איזה כלים הוא נתן להם, גם לנכדים, וגם לנינים ולהרבה דורות קדימה אמן ואמן.

    ניר גלעד הוא היום מנכ"ל החברה לישראל. אם זה מעניין מישהו, שכרו החודשי, (לא כולל האופציות ששוות עשרות מיליונים) מסתכם בהרבה יותר מפי 50 מזה של עובד קבלן במפעל של כי"ל, שבבעלות החברה לישראל. נראה לי שזה פי 50 אלף.

    לפני שהיה מנכ"ל החברה לישראל, גלעד היקר העניק גם לילדים של סמי עופר כלים ותשורות נאות להתמודד עם הגלובליזציה.

    הוא העניק להם 120 מיליון דולר בהסכם בז"ן, (שהיתה אמורה לחזור מהחברה לישראל למדינת ישראל ללא כל תמורה כי ככה היה כתוב בהסכם החכירה(1), הוא מכר להם את צים בהרבה פחות משליש ממחירה הראוי לפי כל הערכות השווי הכי זהירות, (צים הרוויחה בתום שנתיים וחצי ממכירתה לחברה לישראל את כל הסכום שהחברה לישראל שילמה למדינה!).

    אח"כ, משסיים לתפור עבור המדינה (ועבור ילדינו) את העסקאות המבריקות האלה, גלעד התפנה לצייד גם את ילדיו בכלים להתמודד עם העולם, והפך למנכ"ל החברה לישראל, החברה שמחזיקה את צים ובז"ן, ושבבעלות סמי עופר.

    חינוך יהודי ונתינה למדינה

    מי שעדיין לא הצטייד בשקיות הקאה, לבטח יוכל לעמוד גם בזה. לב לבייב, ההוא מהפקידים המסורבלים, צוטט אתמול גם כמקונן על היעדר חינוך יהודי במדינת ישראל. למי שלא יודע, לבייב הוא רפורמטור גדול, וחוץ מדברי תורה ותרומות לבתי כנסת, שבוודאי לא מזיקים לפרנסה, את הונו הגדול הוא עשה במדינות מסויימות באפריקה. יום אחד הדברים וודאי יתבהרו, אבל בואו נסכם על כך שהוא לא מכר שם תשמישי קדושה?

    גם לאלי הורביץ, יו"ר ומייסד טבע, היה מה להגיד אתמול. הוא אמר שהמורים צריכים לקבל כסף, אבל גם לתת את מה שהם צריכים לתת. לפי תחקיר של ערוץ 2 שפורסם לפני כמה ימים, (לשם שינוי – זה היה תחקיר ראוי ביותר), הורביץ יודע לתת, ובגדול.

    טבע, כך פורסם, ניסתה לעשות מכה, ולרפא חולי איי.אל.אס עם התרופה של הטרשת נפוצה – הקופקסון שלה. אלא שכל מני מעבדות בחו"ל הזהירו אותה שבעכברים שחולים באיי.אל.אס הקופקסון לא עבד, והם מתו מהר מהצפוי, במקום לאט מהצפוי.

    אבל הורביץ יעשה הכל בשביל לתת, והוא נתן לכל מני חולים באייאלאס – חולים אנושיים בשר ודם – את התרופה. בתי החולים בארץ, ידעו כמה הוא אוהב לתת, ושיתפו פעולה עם הניסוי והסוף היה ידוע מראש.

    הפרשה כבר באוויר כמה ימים, אבל פה זה לא אמריקה: המדינה יודעת מי נותן ומי לוקח, לכן היא תדע להוקיר את פועלו של הורביץ ואת טבע.

    העיקר שיש עיתונות חוקרת: זהירות, פוטנציאל לפוליצר

    שוק הגז הישראלי, למי שלא יודע, זה שוק גדול מאוד, וכמו בכל שוק גדול מאוד, יש בו המון המון תחרות: שלוש פירמות שכל היום רק חושבות איך לעזאזל להתחרות אחת בשניה.

    השלישייה הסופר דופר תחרותית הזאת, בסך הכל מנסה להתפרנס בכבוד, והכי חשוב, היא מאוד דואגת לבטיחות של כו-ל-נו. בגלל זה חשוב שנקרא את התחקיר הבא, שמופיע היום בגלובס ושבוודאי משרת יפה את שלישיית הפירמות הנחמדות, ועוסק בהון ושלטון ובדברים אחרים שייסמרו את שערותיכם ויזקרו את אצבעותיכם הצרדות.

    והנה מגיע החלק של החשיפה המטורפת, ואם זה לא פוליצר אז אני לא יודע מזה:

    מתברר שפואד, שר התשתיות, קיים קשרים פסולים עם שני ערבים, שיש להם מהלכים בקרב מצביעי העבודה ושהם בעלים של חברות גז קטנטנות, שאינן חוקיות, (לא כמו השלישייה החביבה שלעיל).

    שני הערבים, שלאחד מהם קוראים אבו חוסיין, מוכרים גז פיראטי ומסכנים את הבטיחות שלנו, וכנראה נותנים לפואד סיוע בבחירות לעבודה, והוא כנראה מעלים עין מפעילותם.

    אבו חוסיין זה, אם קראתם את ה"תחקיר" ועדיין לא הבנתם שמדובר בערבי מסוכן, מגעיל ומפחיד, אז מי שרוצה יכול לקרוא לו אבו ג'דידה, אבו אנטר, אבו-ערבוש, אבו-אבו- אבוהה, אבו ג'ילדה או אבו-עבריין –מחק את המיותר – נעצר בסוף 2004 במסגרת מבצע משותף של רשות המסים בחשד להעלמת מס במיליונים…".

    העלמת מס במיליונים!!!! שמעתם טוב? נחזור על זה:

    האבו-עבריין הזה, האב-אבא של כל העבריינים, העלים מס במיליונים! מיליונים!!! 5, 10, 15, 25 מיליון שקל. הייתם מאמינים? ובסוף התיק נסגר, שמו את החומר במגירה, והאבו-אבו-אבו עבריין הזה שילם רק 75 אלף שקל.

    איזה שחיתות. יא-אללה, לצקצק כולם ביחד: אי-זה שחיתות. אי-זה מושחת הפואד הזה והחברים הערבים שלו. יא אללה, קדימה לנפנף את האצבע הצרדה.

    פואד בטח יושב בבית, מבואס רצח מהכתבה, בטח הוא הפעיל הרבה לחצים כדי שזה לא יתפרסם, אבל התקשורת לא נכנעה, וגילתה נחישות ואומץ לב.

    זה אשכרה הון ושלטון. מיליונים הוא העלים האבו ג'ילדה הזה. ואיזה מושחת הפואד הזה. יא וואראדי!

    מזל שיש עיתונות חוקרת.(3)

    ——————————————————————————–

    .1 לבייב כבר כיכב באתר זה בתור בעל השליטה בדניה סיבוס, חברה שפעלה רבות למען יישוב חבל ארץ שסובב בלעין, והפיכתו לידידותי למגורים לחרדים. נדמה לי שגם שם הפקידים היו די נחמדים, ולא ממש דיקדקו ובכלל השתדלו לא לנג'ס יותר מדי בקטע של מה חוקי ומה לא. אבל זאת סתם השערה

    .2 בז"ן הוחכרה לחברה לישראל לפני חמישים וכמה שנים, לאחר מכן, בערך ב-2003, היתה אמורה לחזור למדינת ישראל ללא תמורה. רם כספי הגדול מכולם קימבן למשפחת עופר 120 מיליון דולר, תמורת זה שהחזירו את בז"ן, כפי שהיו אמורים לעשות ממילא, בלי לקבל תמורה כאמור. לאחר מכן החברה הופרטה ומשפחת עופר שוב רכשה את השליטה בה, יחד עם דייוויד פדרמן.

    3. מי שרוצה, יכול להתנחם בעובדה שקרן הפנסיה שלו השקיעה הרבה כסף באפריקה לישראל, דרך ארץ, דניה סיבוס, חברה לישראל, כי"ל, בז"ן, טבע ובקרוב גם צים. בשונה מישקר, הן ציבוריות ומעבירות את החוב שלהם מהבנקים למשקיעים, ואת שווי המניות מהנייר לשוק, כלומר אלינו, בהנחה שיש לנו חסכון כלשהו.

    http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=2423

  3. אזרח. הגב

    http://www.ralc.co.il/site-article-op-a-id-750-tno-1.html

    תכנון המס שמגיע לישקר ולמשפחת ורטהיימר .

    בועת המס של 1 מיליארד דולר על חשבון משלם המס בישראל.

    רמי אריה עו"ד , רו"ח .

    http://www.idi.org.il/hebrew/seventheye/article.asp?id=2962

    איתן ורטהיימר עשה לתקשורת הכלכלית בישראל בית־ספר שטרם ראינו במקומותינו

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=383761

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=184310

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=184307

    http://ofanan.blogspot.com/2007/06/blog-post_1143.html

  4. אודי גונן הגב

    1. לפחות בנושא של ירון זליכה אנחנו מסכימים
    2. לצערי אתה לא מבדיל בין שלושה נושאים שונים בהם:
    א. הון שלטון כמושג
    ב. שחיתות- ניצול כוח ציבורי למטרות פרטיות – שכאן אנו תמימי דעים לחלוטין. יש להלחם ולמגר את התופעה
    ג. חוסר מקצועיות של פקידים שמאפשרים פרצות וטעויות בתכנוני מס ומכרזים

  5. אודי גונן הגב

    אתרכז בנושא הון שלטון:
    בכל משק מודרני אין אפשרות להפריד בין הון ושלטון.
    אין אף מדינה מודרנית שהמערכת הפוליטית שלה עשתה זאת (וכל דוגמא שאפשר להביא אפשר להביא שלוש נגדיות מאותה מדינה)
    ולכן השאלה הנשאלת היא באמת לא מה אולמרט קיבל או לא קיבל וגם לא כמה זה עלה למשלם המיסים.
    השאלה הנכונה היא מציאת האיזון שבין אינטרסים ציבוריים לאינטרסים פרטיים.
    נקודת האיזון הזו שונה על פי ההשקפות השונות.
    כמי שמגדיר עצמו סוציאל דמוקרט נקודת האיזון שלך בודאי תהיה שמאלה ממי שמגדיר עצמו יזם בשוק החופשי.
    זו תפיסה פסיכולוגית תרבותית הרבה יותר מאשר שאלה כלכלית של שיטה נכונה או לא נכונה

  6. אזרח. הגב

    סוציאל דמוקרט?

    נוסח ארה"ב-

    http://plutocracy.com/

    ינעמו לך רגבי עפרך,John Kenneth Galbraith .כמה צדקת,כשאמרת:

    The modern conservative is engaged in one of man's oldest exercises in moral philosophy. That is, the search for a superior moral justification for selfishness.

    John Kenneth Galbraith .

    מציע לך לקרוא את אדם סמית שיצא נגד הקשר של הון שלטון,ההופך את המשחק בשוק,למשחק בלתי חופשי.

    The interest of this third order, therefore, has not the same connection with the general interest of the society as that of the other two. Merchants and master manufacturers are, in this order, the two classes of people who commonly employ the largest capitals, and who by their wealth draw to themselves the greatest share of the public consideration. As during their whole lives they are engaged in plans and projects, they have frequently more acuteness of understanding than the greater part of country gentlemen. As their thoughts, however, are commonly exercised rather about the interest of their own particular branch of business, than about that of the society, their judgment, even when given with the greatest candour (which it has not been upon every occasion) is much more to be depended upon with regard to the former of those two objects than with regard to the latter. Their superiority over the country gentleman is not so much in their knowledge of the public interest, as in their having a better knowledge of their own interest than he has of his. It is by this superior knowledge of their own interest that they have frequently imposed upon his generosity, and persuaded him to give up both his own interest and that of the public, from a very simple but honest conviction that their interest, and not his, was the interest of the public. The interest of the DEALERS, however, in any particular branch of trade or manufactures, is always in some respects DIFFERENT from, and even OPPOSITE to, that of the public.

    To widen the market, and to narrow the competition, is always the interest of the dealers.
    But to narrow the competition, must always be against it, and can serve only to enable the DEALERS, by raising their PROFITS above what they naturally would be, to levy, for their own benefit, an absurd tax upon the rest of their fellow-citizens. The proposal of any new law or regulation of commerce which comes from this order ought always to be listened to with great precaution, and ought never to be adopted till after having been long and carefully examined, not only with the most scrupulous, but with the most suspicious attention. It comes from an order of men whose INTEREST is never exactly the same with that of the public, who have generally an interest to DECEIVE and even to OPPRESS the public, and who accordingly have, upon many occasions, both DECEIVED and OPPRESSED it.

    Adam Smith
    An Inquiry into the Nature And Causes of the Wealth of Nations, 1776
    Book One

השארת תגובה