הון שלטון בישראל – המצב דווקא די סביר (פוסט ראשון בסידרה).

ישראל דורגה במקום ה 30 והסביר במדד השחיתות העולמי. סה"כ מופיעות במדד זה 179 מדינות כאשר המדינות הפחות מושחתות בעולם היו דנמרק, פינלנד וניו-זילנד ואילו סומליה מינימאר (בורמה) ועיראק סגרו את הרשימה. סינגפור דורגה במקום הרביעי ועוד נחזור למדינה קטנה ומעניינת זו בהמשך.

ישראל דורגה במקום סביר מאד בדיוק בתוך קבוצת היחוס שלנו – 'זנב לאריות'. כמעט על פי כל מדד כלכלי אנו בסוף הקבוצה הראשונה של המדינות המובילות בעולם. מקום טוב יחסית לממוצע האיחוד האירופאי, מקום סביר ביחס לארגון המדינות המפותחות OECD אליו החלנו בהליכי חברות לפני מספר חודשים.

ישראל דורגה גבוה יותר ממדינות כגון איטליה, הונגריה או קוריאה. זהו נתון סביר ומעודד המנוגד לדעות הכלליות הנשמעות המדברות על "כולם מושחתים", "הכל רקוב", "אפשר לסגור את הבאסטה" ושאר ביטויים באנליים מהעולם החקלאי.

חלק גדול מאותה ביקורת עצמית צינית ורדודה חוזר על הביטוי המחורז 'הון-שלטון' וקושר אותו עם שחיתות ומעילות. אני טוען שיחסי הון שלטון הם חייבי המציאות ואינם קשורים כלל לשחיתות ומעילות. חלק מהתחושה הלא נוחה שיש לנו בנושא קשרי הון שלטון נובע למעשה ממבנה המדינה המודרנית. הבעיות במבנה זה מועצמות בעולם הגלובלי עקב ירידת כוחה של המדינה מהצד האחד אך העליה בציפיות של אזרחיה מהצד האחר.

שרים מושחתים או כאלו שהורשעו המעילות יש להוקיע כמובן אבל זה אינו קשור ליחסי הממשל עם הסקטור הפרטי או כפי שנקראים במדיה 'יחסי הון שלטון'.

"מהו תפקיד המדינה במשק הקפיטליסטי"? שאל המרצה בקורס במבוא לכלכלה לפני מעל 20 שנה. "אספקת מוצרים ציבוריים (רגולציה, חינוך, ביטחון, תשתיות) ופעילות לחלוקה שיוויונית של ההכנסות במשק (ביטוח לאומי ומיסוי פרוגרסיבי)" דיקלמו הסטודנטים במקהלה.

ובכן אם השאלה הייתה נשאלת היום סביר להניח כי במקום הראשון הייתה עומדת משימה שלא הוזכרה כלל לפני 20 שנה והיא יצירת מקומות תעסוקה.

תיפקוד הממשלה מהבחינה הכלכלית נמדד בתקופתנו בעולם המערבי כמעט באופן בלעדי על ידי בחינת הצלחת הממשלה ביצירת מקומות תעסוקה.

מדובר בפראדוקס כפול קשה מאד לפיתרון!!

• בעוד שהממשלה נמדדת ביצירת מקומות תעסוקה – אסור לה (על פי אמות המידה הקפיטליסטיות) להיות בעלים של מקומות תעסוקה ( חייבים להפריט כל דבר).
• על הממשלה ליצור אקלים כלכלי כזה שיעודד בעלי עסקים פרטיים להרחיב את פעילותם – אולם אסור לה להיות בקשר עם אותם בעלי עסקים שהרי מדובר בשחיתות וקשרי הון שלטון.

מקומות תעסוקה מיצרים על ידי יצירת "אקלים כלכלי נוח" לבעלי העסקים. אלו מילים אחרון למיסוי נמוך, שערי חליפין סבירים וסביבה יציבה (ללא שינויים חדים ובלתי צפויים בחוקים, בירוקרטיה נמוכה וכו).

במקומות או בסקטורים נחשלים מצד אחד (אזורי פיתוח) או שהוחלטו כחשובים מצד שני (תעשייות ההי-טק) ניתנים תמריצים כלכליים בדמות מענקי מרכז השקעות או מענקי מחקר ופיתוח בהתאמה.

אז על אלו קשרי הון שלטון אנו מלינים? השיטה הנוכחית (והיא טובה ונכונה לדעתי) קובעת בעצם הפוך, כפי שתואר לעיל, כי השלטון ישלם הון עתק לאותם 'בעלי הון' על מנת שאלו יואילו בטובם להקים מפעלים בשדרות או על מנת שיסיטו חלק מהחוקרים במעבדות שלהם לעסוק בננו-טכנולוגיה כי פקיד ממשלתי במשרד המדען הראשי חושב שזהו תחום העתיד.

קוראים לזה שחיקה בכוחה הריבוני והאבסולוטי של המדינה, פעם הריבון היה כל יכול, ואילו בעת החדשה מוקדי הכוח במדינה 'המודרנית – קפיטליסטית' עוברים הן לרשויות המדינה השונות והמופרדות (שכולן ממלכתיות) וגם לאנשים פרטיים – אילי ההון. הגלובליזציה טרפה את הקלפים עוד יותר והיום חלק מאותם אילי הון יכולים להתגורר מחוץ למדינה או לא להיות כלל אזרחיה. לדוגמא החלטות שיתקבלו במטה העולמי של חברת אינטל בארה"ב יכולים להשפיע על תושבי קריית גת (שם ממוקם אחד מפעלי אינטל בישראל) הרבה יותר מהחלטות שיתקבלו בירושלים במשרד התעשייה והמסחר.

הצגתי תמונה מופשטת של מצב מורכב יותר הכולל בין השאר שיקולים של השקעה לאומית (במו"פ לדוגמא) לעומת צריכה, או בחלוקת הכנסות שיוויונית במשק על ידי מיסוי בעלי ההכנסות הגבוהות ובכסף זה יצירת מקומות עבודה בפריפריה לבעלי הכנסה נמוכה – אולם העיקרון נשאר והוא

שהממשלה משתמשת בסקטור הפרטי (קרי בעלי ההון) ככלי לביצוע מדיניות יצירת מקומות התעסוקה. במצב שכזה, תאמינו או לא, המדינה צריכה את בעלי העסקים הגדולים הרבה יותר מאשר הם צריכים את המדינה.

ומה אותם בעלי עסקים גדולים צריכים מהמדינה – בעיקר דברים שנקבעו לריבוניים או מוסדרים בחוק (מוצרים ציבוריים) כגון רשיון לעסוק בתחום מסויים (למשל לעסוק במתן שירותי בנקאות), או שימוש במשאבים לאומיים כגון הקצאות תדרי רדיו לשימוש אזרחי, רק לאחר מכן לכסף.

במבנה שכזה יש קשר הדוק ומתמשך בין מקבלי ההחלטות ובעלי ההון. זה הכרחי, לא תמיד גרוע ובהחלט לא תמיד מושחת.

ועכשיו הבה נבחן מדינה קטנה, כמה מיליונים אוכלוסייתה, מודרנית כלכלתה, קבוצה אתנית של  80% שולטת על שאר המיעוטים, נתפסת כנטע זר באזורה אך נמצאת בעליונות כלכלית טכנולוגית וצבאית על האזור בוא היא נמצאת, סובלת מבעיות מים קשות – נשמע מוכר? אכן סינגפור דומה לנו בתחומים רבים.

סינגפור דורגה במקום ה 4 במדד השחיתות העולמי ונחשבת כאחת המדינות הפחות מושחתות בעולם, אם זאת זוהי אחת מהמדינות הפחות שקופות מבחינת קבלת ההחלטות הכלכליות. משקיעים זרים ואילי הון של הכלכלה הגדולה נמצאים במשא ומתן מתמיד עם ממשלתה לגבי הטבות ותמריצים שיקבלו על מנת שיגדילו את עסקהן במדינה. אותן הטבות ותמריצים שיקבלו בעתיד וקיבלו בעבר נותרים תמיד בגדר סוד ואינם מפורסמים בציבור.

כיצד יתכן הדבר? הרי שקיפות נחשבת כאחת מאבי היסוד של ממשל תקין וחוסר שקיפות נחשבת לאחת מאבי היסוד של השחיתות. ובכן… כאן נכנס לתמונה הגורם האנושי.

משכורותו של שר בממשת סינגפור היא מליון דולר, סכום נאה המושך אנשים טובים ואיכותיים לפוליטיקה המשכורת הגבוהה גם מקטינה מאד את הפיתוי ללקיחת שוחד.

עוד יותר מקטין את הפיתוי ללקיחת שוחד הוא העונש על שר או עובד ציבור בכיר שיורשע בשחיתות – עונש מוות.

השילוב של משכורת גבוהה וענישה מחמירה (יותר מחמיר מזה אין) מבטיח בדרך כלל נקיון כפיים של עובדי הציבור.

ומה מכל זה המסקנות לגבי ישראל:

• קשרי הון שלטון היו, הינם ויהיו תמיד. הקשרים הללו רק מתהדקים בעולם הגלובלי שלנו והם אינם תמיד גרועים או בהכרח גורמים לשחיתות, הם חלק ממבנה הכלכלה.
• יש לשנות את מבנה השירות הציבורי בישראל על ידי הקטנת מספר העובדים ומתן משכורת גדולה יותר לאותם אלו שישארו, זה יעיל יותר, הוגן יותר ומקטין את הממשקים שיכולים ליצור שחיתות.
• לא צריכים עונש מוות אולם ענישה מחמירה ומרתיעה כולל קלון ציבורי ומניעת קבלת שכר מהקופה הציבורית בעתיד על מי שיורשע בשחיתות בהחלט תעזור.

לפוסט השני בנושא סינגפור

לפוסט השלישי בנושא סינגפור