סינגפור – כיצד הכלכלה מביאה את השלום (פוסט שלישי בסידרה).

המדינה עושה שימוש בסקטור הפרטי להשגת יעדיה החברתיים, אין סיבה לדעתי שהמדינה לא תעשה שימוש דומה בסקטור הפרטי להשגת יעדים בין לאומיים של יציבות אזורית. תערוכת המים הבין לאומית שננעלה השבוע בתל אביב סיפקה כמה תובנות בנושא- פוסט שלישי בנושא.

הקשר שבין כלכלה ושלום או מה אנו בישראל יכולים ללמוד מכל זה?

למרות הפיתוי שרבים נגררים לתוכו לדון בנושא המערכת הפוליטית בסינגפור ברצוני לגעת בנקודה, שכפי שציינתי, צריכה לעניין אותנו כישראלים יותר ממערכת זו והיא הקשר ההדוק שסינגפור יצרה בין פוליטיקה אזורית וכלכלה.

סינגפור יצרה תמהיל מאוזן וחכם של מקל וגזר מול שכנותיה. צבא חזק מצד אחד (מקל) ופרויקטים כלכליים וכניסת עובדים זרים מלאים מהצד השני (גזר). זהו תמהיל מאוזן וחכם הגורם לשכנותיה לשקול בין שאר הגורמים לפתיחת מלחמה על סינגפור גם שיקולים כלכליים כבדי משקל. ניתן לומר כי סינגפור קונה את השלום האזורי על ידי השקעות ענק בכלכלות המדינות השכנות לה, השקעות שאולי לא תמיד מניבות רווחים כלכליים מידיים, אולם תורמים ליציבות הפוליטית, מעסיקות אלפי בני אדם, גורמים לקשרים אישיים בין אזרחים ממדינות האזור ומעלות מאד את תג המחיר של מלחמה. סינגפור מאפשרת עבודת מאות אלפי עובדים מלזים בשטחה יוצרים תלות כלכלית של עודים אלו ביציבות שלטונה. סינגפור לדוגמא גם קונה מים ממלזיה, הרבה מים ובמחירים גבוהים יחסית. אנחנו חושבים שהם קונים מים- לא ולא הם קונים יציבות!

נראה לכם שזה לא יעבוד במזרח התיכון? ראש ממשלת מצרים אמר בשנת 2002 כי יהיה מוכן לצאת למלחמה נגד ישראל תמורת 100 מליארד דולר. הודאה/הודעה אומללה זו שנאמרה מסגרת דיון לציון 25 שנה להסכם השלום בין ישראל ומצריים, מראה כי שיקולים כלכליים הם בהחלט משמעותיים במערכת השיקולים של מדינה רציונלית כמו מצריים.

זה כפי הנראה לא יעבוד ארגונים דתיים הפועלים על פי הגיון שונה כגון חמ"ס בעזה או נסראללה בלבנון אולם  ירדן, מצריים, סוריה זה החלט שווה נסיון.

פרויקטים בתחום הסביבה לדוגמא, טיפול במים, שפכים הם נהדרים לענייננו, קל להשיג עבורם מימון חיצוני  בשוק הפרטי או מאירופה / ארה"ב הם א-פוליטיים בקיצור קלאסיים. גם פארקים תעשיתיים יכולים להיות התחלה טובה והם כבר קיימים עם ירדן ומצריים (QIZ).

למען האמת הייתי מסבסד את הפעילות בפארקים או בפרויקטים משותפים מסוג זה רק כדי לתת עבודה לעובדים המצריים או הירדנים וגם מוסיף עלהם עובדים ישראלים מובטלים בשכר מינימום. זה לא יקר כלל. האלטרנטיבה קטנת הסיכוי של מלחמה, יקרה הרבה יותר. אפשר ללמוד זאת מסינגפור שם כבר ערכו את החשבון הכלכלי.

יום מלחמה – אף בסדר כוחות מוגבל כפי שהיה לאחרונה בלבנון – עולה לישראל להערכתי מעל למיליארד דולר ליום! וזאת מבלי להכליל את הסבל האנושי הנוראי הנגרם לאזרחי שני הצדדים (עלות יום כוללת אובדן תוצר, הגדלת הריבית על חוב חיצוני, עצירת השקעות זרות, נזקים תדמיתיים לישראל, נזקים ישירים ועקיפים של המלחמה עצמה, טיפול רפואי ארוך שנים לפצועים ותמיכה במשפחות חללים).

אז מי חכם יותר? הסינגפורים הקונים מים ממלזיה במחירים גבוהים ויוצרים תלות כלכלית בין המדינות או אנו המוכנים לצאת 'למלחמה על המים' כאשר מחיר ההטפלה של מי ים עומד על פחות מחצי דולר לקוב?

לפוסט הראשון בנושא סינגפור

לפוסט השני בנושא סינגפור

השארת תגובה