סינגפור וישראל- הדומה השונה והמשונה (פוסט שני בסידרה)

ההשואה בין סינגפור וישראל כמעט מתבקשת לאור הנתונים ההיסטוריים והדמוגרפים של המדינות.

הדיון הציבורי בתקופה האחרונה בנושא השחיתות במגזר הציבורי והקשרים 'הון שלטון' מעוררים מחשבות מחודשות על השיטה הפוליטית והכלכלית המתאימה למדינת ישראל. דיון מסוג זה שוקל פרמטרים כגון גבולות החופש האזרחי והכלכלי, טובת הכלל הכלל מול טובת הפרט, דמוקרטיה, קפיטליזם, ריכוזיות ומדיניות סוציאליסטית. נידמה כי נושאים כמו 'האם אנו באמת דמוקרטיה' או הצורך בחוקה למדינת ישראל נמצאים גבוה ברשימת נושאי הדיון בתקשורת בעוד דמותו השנויה במחלוקת של החשב הכללי באוצר ירון זליכה מרחפת מעל פני המים.

השם סינגפור צץ ועולה כמעט בכל דיון העוסק בנושא חופש כלכלי ופוליטי בבחינת היוצא מהכלל שאינו מרמז על הכלל, או כדוגמא למדינה מצליחה מאד מבחינה כלכלית המתנהלת באופן קפיטליסטי כמעט לחלוטין מצד אחד, ואילו מצד שני מטילה לכאורה מגבלות פוליטיות חמורות על אזרחיה (לאחרונה אף בעיתון דה-מארקר). בכך נראה כי סינגפור שוברת את הנוסחא, שמציג בין השאר זוכה פרס נובל בכלכלה ואחד הכלכלנים הגדולים של כל הזמנים מילטון פרידמן, האומרת  קפיטליזם = חופש.

ההשוואה בין סינגפור וישראל כמעט מתבקשת לאור הנתונים ההיסטוריים והדמוגרפיים של שתי המדינות. ואמנם סידרת התחקיר הטלביזיוני של חיים הכט 'בין כרכור לסינגפור' שעלתה למרקעים בישראל לפני ארבע שנים בערך (לטענת הכט השימוש בשם העיר כרכור הינו מטעמי חריזה בלבד) ערכה את ההשוואה הזו ואף הצליחה לעורר מיני-דיון ציבורי בנושא. לטענת הכט הבאלאגן הישראלי אינו דמוקרטיה אלא הפקרות (הפקרוקרטיה) ואינו מחוייב המציאות. ואילו המשטר הקשוח בסינגפור אינו דיקטטורה אלא סוג של סדר חברתי שהוא דוקא צודק יותר (דמוקטטורה) ואולי מתאים ורצוי יותר למדינת ישראל.

נשאלת השאלה המאד רלונטית בהקשר לדיון בנושא השיטה הכלכלית/פוליטית הרצויה בישראל:  האם סינגפור, הנחשבת לנס כלכלי ולאחת מהמדינות הפחות מושחתות בעולם, היא מדינה דמוקרטית או טוטליטארית והאם יש מחיר חברתי ואזרחי כבד מדי להצלחה כלכלית זו.

סינגפור אולי נחשבת למעצמת סחר וכלכלה אזורית (אם לא גלובלית) אולם פחות מדי תשומת לב ניתנת לעובדה – שאינה כלל ברורה מאליו ושאמורה לעניין אותנו כישראלים יותר מכל:  כיצד מצליחה המדינה הקטנה הזו בת פחות מחמישה מיליון תושבים, הנחשבת לנטע זר באזורה, לדור בכפיפה אחת ובשלום יחסי בין 300 מליון מוסלמים?- על כך אענה במאמר של שבוע הבא

האם בסינגפור דמוקטטורה חסרת רחמים ובישראל הפקרוקרטיה מבולבלת? קצת רקע על סינגפור והשוואה קצרה עם ישראל יכולה להסביר זאת.

מדוע ישראל וסינגפור דומות: ישראל וסינגפור הינן מדינות קטנות (ישראל 7 מליון, סינגפור 4.5 מליון תושבים) בעלות שטח קטן, ללא עורף אסטרטגי/צבאי, כמעט ללא משאבי טבע. ישראל כמו סינגפור שונות מאד מבחינה אתנית מסביבתן המידית. היהודים מהווים מיעוט כמעט זניח במזרח התיכון (כ5.5 מליון יהודים מתוך כ 300 מליון ערבים מוסלמים) ואם זאת מהווים את הקבוצה האתנית המרכזית במדינת ישראל עצמה כ80% מהאוכלוסיה. גם בסינגפור כ 80% מהאוכלוסיה הינם סינים המהווים מיעוט במרחב שבו כ 300 מליון מוסלמים בעיקר מקבוצות אתניות דרום מזרח אסיאתיות (מלאים וקבוצות אינדונזיות שונות כגון ג'אואנזים).

הן ישראל והן סינגפור הם מדינות פתוחות (סינגפור דורגה בתוך החמישיה הפותחת במדד "קוסמופוליטיות") בעלות מערכות כלכלה ליברליות ומשקים מודרניים ומתקדמים. שתי המדינות הן פרו-אמריקאיות במוצהר (לצי השביעי האמריקאי בסיסים בסינגפור) בעלות צבא סדיר קטן יחסית לשכנותהן אך מתקדם ונשען במלואו על יצור ופיתוח צבאי מקומי (רפא"ל והתעשייה אוירית הישראלית או תאגיד הנשק  'סינגפור טכנולוג'י' הסינגפורי)  וסיוע אמריקאי משמעותי, (הן ישראל והן סינגפור חברות בפרויקט מטוס הקרב העתידי של ארה"ב- גיי. אס. אף)

הן הסינים והן היהודים הינם בנים לתרבויות גדולות בנות אלפי שנים המעלות על נס ערכים דומים כגון ערכי משפחה, חשיבות הקהילה (העזרה ההדדית) חשיבות גדולה לחינוך, הצלחה חומרית ועוד).

סינגפור וישראל קיבלו את עצמאותן בגל המדינות שהשתחררו מהקולוניאליזם המערבי לאחר מלחמת העולם השניה (ישראל 1948, סינגפור קיבלה אוטנומיהבשנת 1955 ועמצאות ב 1963). שתי המדינות היו תחת שלטון בריטי שהשאיר את חותמו במבנה מערכת הממשל, המשפט, החינוך והתשתיות. שתי המדינות היו נחשלות מאד עם עצמאותן, סינגפור הייתה מכוסה בג'ונגל וביצות מנגרובים ואצלנו רק חול וחולרה). שתי המדינות התמודדו עם בעיות דמוגרפיות דומות שכללו בעיקר אוכלוסית מהגרים הטרוגנית שמשמעותה בעיות דיור וחברה קשות.

מדוע ישראל וסינגפור שונות: בעוד שהקשר בין היהודים לאדמתם הינו קשר היסטורי בן אלפי שנים הנשען על מסורת דתית ארוכה ומקודשת. הרי שאין מבחינה היסטורית עם 'סינגפורי'. בעוד שהקשר בין היהודים לאדמתם היה במשך שנים רבות קשר שבין עם נרדף וארץ מקלט עובדה שקיבלה אישוש נוראי בשואה. הרי מבחינת השתלשלות הענינים ההיסטורית סינגפור הינה תחנת סחר בריטית שנוסדה במחצית המאה ה19 על ידיסר סטמפורד ראפלס שהפכה עם השנים לביתם של סוחרים סינים, הודים ובני לאומים אחרים שהגיעו למושבה על מנת לעשות כסף. צירוף מקרים הסטורי הוביל את האי לקבל מעמד של מדינה וזאת אף בניגוד לרצונם של מנהיגיה עצמם שהעדיפו כי האי הקטן יהיה חלק מישות מדינית גדולה יותר – הפדרציה המלאית. אולם מלאיה החזיקה מעמד בדיוק שנתיים והתפרקה לשתי מדינות עצמאיות מלזיה וסינגפור.

בעוד שישראל רואה באופן מסורתי  את הסכנה הקיומית כסכנה חיצונית, הרי שהנהגת סינגפור הגדירה את הסכנה הקיומית לאומה הסינגפורית הצעירה כסכנת פירוד פנימי.

כל אזרח ישראלי יונק מיום לידתו את אוירת "המצב", כל נהג מונית הוא פרשן אסטרטגי, סינגפור לעומת זאת סובבת סביב ציר אחר- ציר הכסף! הכל בסינגפור נמדד לפי מדד 'הזדמנות העסקית'. כל חג הוא הזדמנות עסקית, כל ביקור וכל נסיעה, שיעור לידת התינוקות נקבע על פי הטבות המס שמקבלות המשפחות על כל ילד ובשנים של האטה כלכלית האזרחים נקראים לצאת לרחובות ולקנות מוצרי צריכה כדי להניעה את הכלכלה. המשבר הכלכלי של 1997 שהיכה במדינות דרום מזרח אסיה מוזכר בסינגפור באותה נימת זיכרון טראגי כפי שאנו מדברים על מלחמת יום הכיפורים. חלק מהאוכלוסיה הסינית (שכמו כל הסינים הם חומרנים מאד) מצהירה באופן גלו כי אם התנאים הכלכליים יהיו קשים מדי בסינגפור הם יעזבו את האי.

מה שמאחד את הסינגפורים הסינים בינם לבין עצמם ובינם וארצם זו אינה מסורת ארוכת שנים, אינו ציווי דתי או תנועה פוליטית (ציונות) אלה פשוט הצלחה חומרית- כסף!

באור זה ניתן בהחלט לבחון שנית את המערכת הפוליטית בסינגפור ולהבין כי מטרותיה כערכים לאומיים עליונים הינן:

• שמירה על לכידות חברתית פנימית.
• יצירת אקלים לכלכלה צומחת המביאה שגשוג לתושביה

נתונים אלו יכולים ליישב את הסתירה לכאורה שבן מערכת כלכלית פתוחה לבין ריכוזיות פוליטית. בהשאלה- החוק הסינגפורי האוסר דיון ציבורי בנושאים אתניים מקביל אצלנו לחוק האוסר מפגשים או ביקורים במדינות אויב.

בחינת המשטר הסינגפורי באור כזה מקטינה מאד את המחיר שלכאורה משלמים אזרחי סינגפור עבור הכלכלה המשגשגת שלהם- האלטרנטיבה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. חופש פוליטי לדעתנו הוא ללא ספק אחד מאבני היסוד של חברה אזרחית אולם יש לבחון את כל מכלול החברה האזרחית ולהוסיף לגורם החופש הפוליטי גם גורמים כגון שירותי חינוך ובריאות, הביטחון האישי, תשתיות לאומיות וכו'.

האלטרנטיבה מבחינת הסנגפורים היא כי ערעור המערכת הפוליטית בסינגפור יביא להתפוררות המדינה והפיכתה למחוז נוסף במלזיה, שם חופש הדיבור בהחלט מוגבל יותר וחיי היום יום של האוכלוסיה הסינית במדינה זו יהיו, איך לומר, נוחים פחות משהם היום.

{נקודה למחשבה עבור העיתונאים המוכנים בשם חופש העיתונות לפגוע באינטרס הלאומי בעת מלחמה לדוגמא, הרי אם ינצח האוייב הרי שהמגבלות הנוכחיות שמטילה עלהם המדינה יראו כשוליות לעומת המגבלות שיטיל עלהם המשטר החדש}.

לפיכך מרבית הסינגפורים מוכנים באופן מודע לוותר על חלק (די שולי לדעתי) מהחרויות האזרחיות שלהם, על מנת לקבל איכות חיים, חופש ושגשוג כלכלי, רפואה, חינוך ושאר שירותים ציבוריים ברמה גבוהה מאד. זה לא שהם לא רוצים יותר חופש – הם פשוט מעשיים יותר.

לדעתי רב השוני בין ישראל וסינגפור על הדומה בין המדינות, אי אפשר להעתיק את מדיניות החוץ שלהם או המערכת הפוליטית שלהם אלנו ולאזורנו. לסינגפור בניגוד לישראל אין סיכסוכי קרקע משמעותיים עם שכנותיה. אומנם יש שטח מלזי בסינגפור לאורך מסילת הרכבת המלזית החוצה את האי (ובאופן ילדותי משהו כמעט ואינה מסומנת באף מפה רשמית) יש גם איזו שונית סלעים בדרום ים סין (Tedrabranca) וכמובן את נושא יבוש הים על ידי סינגפור אולם אף אחד מהצדדים אינו רואה באלו סיבה ישירה למלחמה.

הקבוצה האתנית הסינית אומנם מהווה מיעוט בדרום מזרח אסיה אולם בחלק מהמדינות כגון מלזיה או אינדונזיה זהו מיעוט משמעותי של 20%-30% מהאוכלוסיה. בנוסף קבוצה זו היא כידוע חלק מכלל קבוצת הסינים בעולם. מבחינה זו למרות ההיסטריה הארוכה של רדיפות אתניות של סינים בדרום מזרח אסיה הרי שאין קבוצה זו מאופיינת ברגש 'הבדידות' המוכרת לנו של 'אנחנו מול כל העולם'.

גם הבסיס התרבותי הקונפוציואיסטי של האוכלוסיה הסינית שונה ביחסו ל מערכת הוקים והחובות שבין הנתין למלכות (או בין האזרח למדינה).

אז מה המסקנה שלי? לסינגפור יש 'יתרון לקטנות' זוהי מדינה קטנה וצפופה שנקל לשלוט בה ולבנות תשתיות מעולות. הסינים הם עם חרוץ וממושמע שעל פי מבחן התוצאה שלטון ריכוזי בהחלט הצליח בשנות ה 70-60 לבנות מאי נידח מעצמה כלכלית אזורית. וכן, היה להם הרבה מזל! בעיקר שבראשם עמד איש חכם והגון (לי קואן יו). סינגפור בהחלט מאתגרת את תפיסות הדמוקרטיה שלנו והקשר בין חופש כלכלי לחופש פוליטי אולם לדעתי מדובר יותר בעברה של המדינה מאשר בהווה שלה. כיום סינגפור מדינה פתוחה וחופשית למדי שאזרחיה נהנים מרמת חיים מהגבוהות באזורם ואולי בעולם כולו.

אינני נאיבי, אי אפשר להעתיק את השיטה הסינגפורית לישראל ואולי גם לא צריך, אבל לקח אחד לפחות צריך ללמוד מהם:

צריך לעשות את הדברים הנכונים, בלי פחד, בגישה עניינית ובאופן מעשי. יש לבחור את האנשים הנכונים לשלם להם טוב ולאפשר להם לעבוד עם פחות ועדות ופחות חקירות באופן מכוון מטרה או כפי שניסח זאת מיסד סינגפור לי קואן יו שנהג לומר:  Do Corect – not politicaly corect

לפוסט הראשון בנושא סינגפור

לפוסט השלישי בנושא סינגפור